אדמונד ברק הבחין באמצע המאה השמונה עשרה בין היפה לנשגב. היפה קטן, חלק ומרגיע, מזמין אותנו בקרבה, ואילו הנשגב עצום, אינסופי ומעורר יראה. הוא נולד ממה שגדול מכפי שתפיסתנו יכולה להכיל, האינסוף, החושך, הכוח, ומזעזע את הנפש עד שהיא נעצרת מול מה שאינה יכולה למדוד. "פעימת החיים" של מריה ברוסניקינה הוא מחול קולנועי שמזמין את התחושה הזאת בדיוק, במרחב שבו הזמן הליניארי חדל להתקיים ומפנה מקום לאינסוף. ברק היה הראשון שניתח את הנשגב כחוויה נפרדת מן היופי, ולא כמדרגה גבוהה שלו, וטען שיש עונג מיוחד, רציני וכבד, שנולד דווקא מן המפגש עם מה שגדול, אפל ומאיים, כל עוד אנו צופים בו ממרחק בטוח.

הזמן שמפסיק להיות קו

הסרט יוצא מהנחה שההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא אשליה, ושכל הזמנים והגלגולים מתרחשים בו זמנית עד שהזמן עצמו חדל. ברק היה מזהה כאן את שער הנשגב. התפיסה שלנו בנויה כולה על רצף, על לפני ואחרי, וכשהרצף הזה נשבר, אנו ניצבים מול משהו שאינו נתפס בכלים שלנו. היראה שברק תיאר נולדת בדיוק ברגע כזה, כשהמחשבה מגיעה לגבולה ופוגשת אינסוף שאין לה שום כלי להקיף או למדוד. הבמה שבין הגלגולים אינה סתם רעיון מיסטי, היא הדרך של הסרט להעמיד את הצופה מול מה שגדול ממנו, מול זמן שאינו נשמע לשעון ואינו נכנע לחלוקה מסודרת של רגעים.

החושך כמרחב הנפש

הפעולה מתרחשת בחדר חשוך, שהסרט מכנה מרחב הנשמה שבין הגלגולים. ברק ייחס לחושך ולאי הבהירות מקום מרכזי בנשגב. דווקא מה שאינו מואר במלואו, מה שנשאר מעורפל ומוסתר, מעורר יראה גדולה יותר ממה שגלוי וברור לעין. חדר חשוך אינו רק תפאורה או קישוט, הוא תנאי ממש לתחושת הנשגב: העין המנועה מלראות את הגבולות מדמיינת מרחב ללא סוף, ובכך היא נפתחת אל מה שגדול ממנה ומאיים עליה כאחד.

הבוטו והגוף

קו החיבור בסרט הוא מחול הבוטו, שבו התנועה נובעת לא מכוריאוגרפיה מתוכננת אלא ממעמקי תחושות הגוף. הנשגב של ברק אינו רק גודל חיצוני של הרים וימים, הוא גם חוויה גופנית של מתח ושל התכווצות מול מה שעצום. הבוטו, שמוציא את התנועה מן הפנים האפל של הגוף, נותן צורה גשמית לחוויה הזאת. הרקדנית אינה מבצעת יופי מרגיע ומלוטש, היא נעה מתוך אותה יראה עמוקה שברק תלה בנשגב, יראה שהיא בעת ובעונה אחת משיכה וגם חרדה.

יסודות הבריאה

הסרט פורש שכבות של מקצב אנושי: המים כמקור החיים, האדמה כבגרות מושרשת, והאש המחוללת של הלידה מחדש. ברק ראה בכוחות הטבע הגדולים מקור מובהק לנשגב, מן העוצמות שמזכירות לאדם את מקומו. מים, אדמה ואש אינם בסרט רק סמלים יפים, הם עוצמות שמזכירות לאדם את קוטנו מולן ואת תלותו בהן. כשהמחול מעלה אותם אל פני השטח, הוא אינו מצייר נוף אלא מעורר את היראה שברק תיאר, ההכרה בכוחות שקדמו לנו ויתקיימו הרבה אחרינו.

ההנאה שביראה

ברק שאל שאלה מוזרה: מדוע אנו נמשכים אל מה שמפחיד. תשובתו היתה שבמרחק בטוח, האימה הופכת למקור של התפעמות ולא של סכנה, והנפש נהנית דווקא ממה שמאיים עליה. הסרט מציע בדיוק את המרחק הזה: הצופה יושב בשלום מול מרחב הגלגולים והאש, ומתוך הבטחה זו הוא יכול לגעת באינסוף בלי להימחק בו. ההנאה שביראה, לימד ברק, אינה קלה ונעימה כמו היופי, אלא עמוקה ורצינית, נגיעה בגבול הקיום.

לידה מתוך היראה

הנשגב, אצל ברק, אינו רק מפחיד, הוא גם מרומם. היראה מול האינסוף מרחיבה את הנפש במקום למחוץ אותה, ומעניקה לה תחושת גודל משלה. פעימת החיים מסתיימת בלידה מחדש, ובכך היא נאמנה לתובנה הזאת: מתוך המפגש עם מה שגדול מאיתנו, מתוך החושך והאש, נולד משהו חדש. סרטה הקצר של מריה ברוסניקינה, רוסיה 2024, אינו מרגיע אלא מרומם, ומזמין את הצופה לגעת בזמן שאינו קו, אלא פעימה נושמת.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שש דקות של מחול שנוגע באינסוף. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.