נישידה קיטארו, מייסד אסכולת קיוטו, ביקש לחשוב מה קודם לחלוקה בין סובייקט לאובייקט. הוא הציע את מושג הבאשו, המקום או השדה, אותו רקע שבתוכו בכלל מופיעה ההבחנה בין מי שרואה למה שנראה. מותחן מטא קצר שמטשטש את הגבול בין הסרט למציאות, ובין הצופה למרדף, פועל בדיוק בשדה הזה, במקום שקודם לחלוקה המסודרת בין מי רודף, מי נרדפת ומי מביט מבחוץ, ומגלה עד כמה החלוקה הזו רופפת יותר מכפי שנדמה לנו.
לפני הפיצול
נישידה פתח בחוויה טהורה, ברגע שלפני שהתודעה מפצלת אותו ליודע ולנודע. בחוויה הזו איננו עדיין נפרדים ממה שאנו חווים. הסרט מבקש להחזיר את הצופה אל הרגע ההוא, שבו אין עדיין הפרדה בטוחה בין הצפייה בסרט לבין ההשתתפות במרדף. המטא, בכך שהוא שובר את הגבול, אינו טריק בלבד, הוא ניסיון לגעת באותה שכבה קדומה של חוויה שנישידה חיפש. לפני שאנו אומרים אני צופה והיא נרדפת, יש רגע אחד של חוויה בלתי מחולקת, ואל הרגע הזה מכוון הסרט.
הבאשו כשדה
הבאשו איננו מקום פיזי אלא שדה לוגי, האופק שבתוכו דברים מופיעים ומקבלים משמעות. הצופה, הרודף והנרדפת אינם ישויות נפרדות שנפגשות במקרה, הם מופיעים יחד בתוך שדה אחד שהוא הסרט עצמו. נישידה היה מזהה כאן את פעולתו של הבאשו: המרחב שמחזיק את שלושתם, ומאפשר שהגבולות ביניהם יזוזו, ייטשטשו, ואף יתהפכו, מפני שכולם ילידי אותו מקום. אין רודף בלי נרדף ואין צופה בלי מוצג, וכולם נולדים יחד ברגע אחד מתוך אותו שדה שקדם להם.
הצופה שנעשה משתתף
ברגע שהצופה מרגיש שהמרדף פונה גם אליו, הוא חדל להיות צופה ניטרלי. אסכולת קיוטו חלקה על ההנחה המערבית של סובייקט מרוחק המתבונן בעולם מבחוץ. אין נקודת מבט חיצונית טהורה, אנו תמיד כבר בתוך השדה שאנו מביטים בו. הסרט ממחיש זאת בגופו: הבטחת המרחק הבטוח של הצופה מתגלה כאשליה, שכן מלכתחילה הוא היה חלק מן הבאשו שבו הכל מתרחש. הכורסה הבטוחה שממנה אנו צופים היא עצמה חלק מן הזירה, והמרדף שאנו חושבים שאנו מביטים בו כולל גם אותנו.
מטא כאמת
הטשטוש בין בדיון למציאות אינו רק משחק צורני, הוא טענה פילוסופית. נישידה טען שהחלוקות שאנו מקבלים כמובנות מאליהן, פנים וחוץ, אמת ובדיה, הן משניות, נגזרות מן השדה שקדם להן. הסרט, בהפרו את הגבול בין הסרט למציאות, חושף את שרירותיותו של הגבול הזה, ומזכיר שהמרחב האחד שבו נולדות ההבחנות גדול וקודם לכל אחת מהן בנפרד. מה שנראה כמשחק פוסטמודרני מתגלה כתובנה עתיקה, שהחלוקות שלנו הן כלים שימושיים ולא מבנה סופי של המציאות.
סתירה של הזהה
נישידה פיתח את מה שכינה ההיגיון של הזהות המוחלטת של הניגודים, שבו דבר וההפך שלו נובעים מאותו מקור. הרודף והנרדפת, לפי ההיגיון הזה, אינם שני קטבים זרים אלא שני פנים של אירוע אחד. הסרט, שמערבב בין הצד הרודף לצד הנרדף עד שקשה להפריד, נאמן לתובנה הזו. אין מרדף בלי שני הצדדים, והם מגדירים זה את זה עד שאינם ניתנים להפרדה, שכן כל אחד מהם קיים רק ביחסו אל השני, בתוך אותו שדה משותף.
אישה ומרחב
אישה נרדפת בידי גבר, בתוך הבדיון ומחוצה לו. ראוי לומר בכבוד שהסרט אינו מנצל את המרדף לריגוש בלבד, אלא בונה ממנו שאלה על גבולות המבט. סרטו הקצר של פקונדו דה פיגליואולי, ארגנטינה 2025, ממקם את הצופה בתוך השדה במקום מחוצה לו, ובכך הוא נאמן לתובנה של נישידה, שאין מבט תמים, ושכל צפייה היא כבר סוג של נוכחות בתוך מה שמתרחש. הצופה שחשב עצמו בטוח מגלה שהוא כבר בתוך הבאשו, ושהאחריות למבט מתחילה ברגע שבו הוא מפסיק להעמיד פנים שהוא רק עומד מנגד.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
מותחן מטא שממקם את הצופה בתוך המרדף. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.