תאלס ממילטוס, שנחשב לראשון הפילוסופים, קבע שהמים הם היסוד שממנו הכול נוצר. הכול צמח מן המים ואל המים ישוב, ואפילו הארץ צפה עליהם. מאחורי הטענה הפיזיקלית עמדה תובנה עמוקה, שיש יסוד אחד, אַרְכֶה, שממנו נובעת המציאות כולה. 'אופליה' היא יצירה קצרה וניסיונית על רגעיה האחרונים של הדמות השייקספירית הטובעת, וכל כולה שיבה של אדם אל היסוד המימי שממנו, לפי תאלס, יצא מלכתחילה. הפילוסופיה היוונית נולדה בשאלה על הראשית, על החומר האחד שממנו הכול, ותאלס היה הראשון שהעז להשיב עליה בלי לפנות אל האלים אלא אל הטבע. בכך פתח דרך שלמה של מחשבה, שמבקשת להבין את הקיום מתוך עצמו, ובחירתו במים כיסוד הראשון עדיין מהדהדת בכל דימוי של מוצא ושל סוף.

המים כראשית

תאלס בחר במים לא במקרה. המים משנים צורה, זורמים, מולידים חיים, מקיפים את היבשה. אין דבר חי בלי מים, והזרע לח, והמזון ספוג לחות. אופליה שבה אל המים אינה רק מתה, היא חוזרת אל הראשית, אל היסוד שקדם לצורתה האנושית. הסרט אינו מציג את הטביעה כאלימות אלא כמעבר, כהתמזגות מחדש עם החומר הקדום. במובן התאלסי, המים אינם מקום המוות אלא המקום שממנו הכול בא ואליו הכול חוזר.

הצורה שנמסה

אופליה מאבדת את צורתה, את גבולות גופה, ונמסה אל תוך הזורם. תאלס היה רואה בכך את המהלך הבסיסי של הטבע, את החזרה של הצורות המרובות אל היסוד האחד. הסרט בנוי משכבות של תמונה וסאונד, ובעצם המבנה הזה הוא מחקה את המים, את השכבות הנוזליות שנעות זו בתוך זו בלי גבול חד. הדימוי הקולנועי מתמוסס כמו הדמות, וגבולות הפריים נעשים רכים, כאילו גם התמונה עצמה טובעת ומתמזגת.

הכול מלא אלים

לתאלס מיוחסת האמירה שהכול מלא אלים, כלומר שהחומר עצמו חי ונושא נפש. המים אינם דוממים, יש בהם תנועה, כוח, כמעט רצון. הטביעה של אופליה, במבט הזה, אינה נפילה אל חומר מת אלא כניסה אל יסוד חי. הסרט, פואטי ולא מילולי, מעניק למים נוכחות של דמות ממש, כוח שמקבל את אופליה אל תוכו. הטבע כאן אינו רקע אדיש למותה, הוא שותף פעיל, יסוד חי שאליו היא נמסרת.

שתי דקות של נצח

הסרט אורך שתי דקות בלבד, ובזמן הקצר הזה הוא דוחס רגע של מעבר בין החיים לאין. תאלס חיפש את הפשטות שמתחת לריבוי, את היסוד האחד שמסביר את הכול. שתי הדקות האלה הן ניסיון דומה, לזקק רגע אנושי טעון אל דימוי יסודי אחד, אל המים. הקוצר אינו חיסרון אלא צורה, כמו טיפה אחת שמכילה בתוכה את מהות הים כולו. הסרט מבקש לא לספר סיפור אלא להטביע את הצופה בתחושה אחת, שלמה וקצרה.

פרידה כהתמזגות

בשייקספיר מותה של אופליה הוא שיא של אובדן, אבל הקריאה התאלסית מציעה זווית אחרת, לא סוף אלא שיבה. הדמות אינה נעלמת אל האַיִן, היא חוזרת אל היסוד. סרטה הקצר של אלחנדרה ביירון, ספרד 2025, נוגע ברגע הקשה הזה בעדינות ובלי ריגוש, והופך את הטביעה מזוועה לדימוי של התמוססות רכה. הפרידה מן החיים היא, במבט העתיק, גם פגישה מחדש עם המים שמהם הכול נובע.

המבט מעלה והנפילה מטה

מסופר על תאלס שהלך שקוע בהתבוננות בכוכבים ונפל אל תוך באר, ושפחה צחקה עליו שהוא מבקש לדעת את השמים ואינו רואה מה תחת רגליו. יש בסיפור אירוניה, אבל גם עומק, הפילוסוף מביט אל הרחוק ונופל אל המים, אל היסוד עצמו שביקש להבין. אופליה נופלת אל המים באופן אחר, לא מתוך התבוננות אלא מתוך שבר, אך גם היא פוגשת את היסוד הראשוני פנים אל פנים. הפילוסופיה, לימד אריסטו, מתחילה בפליאה, ברגע שבו העולם המוכר נעשה זר ומעורר שאלה. הסרט מבקש להחזיר לרגע הטביעה את הפליאה הזאת, לראות במים לא רק סוף אלא ראשית.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

המים שמהם באנו הם גם המים שאליהם, בסוף, אנו שבים. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.