אפיקטטוס, מגדולי הסטואה, נולד עבד ברומא ורק בבגרותו זכה בחירות. משום כך תורתו נוקבת במיוחד, הוא ידע על בשרו מה פירוש להיות כבול, ובכל זאת לימד שיש חירות שאיש אינו יכול לשלול. הכול תלוי בהבחנה אחת, בין הדברים שבשליטתנו ובין אלה שאינם. 'אודי פולמה' מספר על אַרְתי, הנואשת לברוח מחיים של עבדות בין-דורית, ועל אביה שבסוף שובר את שלשלאותיו, וכל הסרט הוא הדרמה שאפיקטטוס חי בה. הסטואה לימדה שהחירות אינה מתת שנותנים לך אלא עמדה שאתה תופס, וגם המשועבד ביותר יכול להיות בן חורין בנפשו לפני שהוא בן חורין בגופו. אין זו נחמה שמשלימה עם שעבוד, אלא גרעין קשה של כוח, שכן מי שיודע שנפשו שלו יכול גם למצוא בתוכו את האומץ לתבוע את חירות גופו.
מה שבידינו
ההבחנה שאפיקטטוס פותח בה היא לב תורתו. יש דברים שבשליטתנו, דעותינו, שאיפותינו, רצוננו, ויש דברים שאינם, גופנו, רכושנו, מעמדנו, מה שאחרים עושים לנו. הסבל בא כשאדם תולה את אושרו במה שאינו בידו. משפחת העבדים בסרט כבולה בנסיבות שלא בחרה, אבל אפיקטטוס היה מצביע על נקודה אחת שנשארה שלהם תמיד, על היחס הפנימי, על הכבוד, על הסירוב לראות בעצמם עבדים גם כשגופם משועבד.
העבד שהיה חופשי
אפיקטטוס אמר שאפשר לכבול את רגלי אבל לא את רצוני, שאפילו האדון אינו יכול לשלוט בשיפוט הפנימי של עבדו. זו אינה נחמה שמצדיקה שעבוד, היא זרע של מרד. מי שמבין שנפשו שלו יכול גם להבין שהשלשלאות החיצוניות אינן הכרח נצחי. אביה של ארתי, שכל חייו נחשב עבד לאליטה, מגיע לרגע שבו הוא מתעמת עם מעמדו. השבירה של השלשלת מתחילה בפנים, בהכרה שהעבדות היא נסיבה ולא מהות, ושהכבוד לעולם היה שלו.
כבוד על פני כניעה
הסרט מתאר את הרגע שבו האב בוחר בכבוד על פני כניעה. אפיקטטוס לימד שיש דברים שאדם צריך להעדיף על פני עצם הישרדותו, שכן חיים בלי כבוד עצמי אינם ראויים לשם חיים. הבחירה של האב אינה רק מעשה כלכלי או חברתי, היא מעשה פילוסופי, הכרעה שהחירות הפנימית שקדמה תמיד תובעת עתה גם ביטוי חיצוני. הכבוד שהיה שמור בלב פורץ אל המציאות, והאדם שהיה חופשי בנפשו נעשה חופשי גם בגופו.
עבדות בין-דורית
הסרט אינו מדבר על עבדות מטפורית אלא על שעבוד ממשי שעובר מדור לדור, כזה שכולא משפחות שלמות במעגל שנראה נצחי. אפיקטטוס לא הטיף להשלמה עם עוול, הוא הבחין בין הפנימי לחיצוני כדי לשמר את גרעין החירות שממנו יכול לצמוח שינוי. הקריאה הסטואית אינה קוראת לאב לקבל את גורלו, אלא מסבירה מניין הוא שואב את הכוח לשנות אותו, מן הכבוד הפנימי שהעבדות מעולם לא הצליחה למחוק.
דף חדש
בסוף הסרט נוטשים האב ובתו את עברם ופותחים דף חדש. אפיקטטוס היה רואה בכך את ההגשמה של תורתו, לא בריחה מן העולם אלא פעולה נכונה בתוכו, מתוך הבנה מה תלוי בנו ומה לא. סרטו של דהרמדב מ., הודו 2025, מסופר בשפה התמילית, ומספר על שחרור שאינו רק גופני. השלשלת הכבדה ביותר, מלמד הסרט כמו אפיקטטוס, היא זו שהאדם כובל בה את עצמו כשהוא מסכים לראות בעצמו עבד.
השחקן ותפקידו
אפיקטטוס דימה את החיים למחזה שבו כל אדם מקבל תפקיד שלא הוא בחר, עשיר או עני, בריא או חולה, בן חורין או עבד. אין בידך לבחור את התפקיד, לימד, אך לשחק אותו היטב תלוי כולו בך. במבט ראשון נשמע הדבר כהשלמה, אבל בו טמון גם זרע של מרד, שכן לשחק את התפקיד היטב פירושו לפעמים לסרב לגלם עבד בנפשך גם כשגזרו עליך עבדות. אביה של ארתי מקבל את הבמה שנכפתה עליו, אך מחליט כיצד לשחק בה, ובוחר בכבוד. הסרט מראה את הרגע שבו אדם מפסיק לגלם את התפקיד שהחברה כתבה לו, ומתחיל לשחק אותו לפי כבודו שלו.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
אפשר לכבול את הרגליים, אבל את הכבוד הפנימי אי אפשר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.