ברוך שפינוזה הקדיש את החלק הרביעי של האתיקה כולו לשעבוד האדם, לאותו מצב שבו אנו נסחפים אחר רגשות שאיננו מבינים ואיננו שולטים בהם. הנקמה, בעיניו החדות, אינה כלל גילוי של כוח אלא סימן מובהק של חולשה, ראיה לכך שרגש חיצוני שולט בנו ומכתיב את מעשינו. הסרט הקצר הזה, על גבר השב כעבור עשרים שנה לחווה נידחת באמזונס כדי לנקום במשפחתו, נע לכל אורכו על הקו השפינוזי הדק שבין תשוקה שמשעבדת לבין תבונה שמשחררת. שפינוזה, שהוחרם מקהילתו וחי בצנעה כמלטש עדשות, ביקש להבין את הרגשות בדיוק כפי שגיאומטר מבין קווים ומשולשים, בלי לגנות ובלי להתלהב. הוא ראה בנקמה לא חטא שיש להוקיע אלא מחלה של הנפש שיש להבין את שורשיה. הסרט, שמלווה גבר הנושא בתוכו עשרים שנות טינה, מציע מקרה מבחן אנושי ומצמרר לאבחנה השפינוזית הזאת בדיוק.

הרגש שאוחז בנו

שפינוזה הגדיר רגש פסיבי כמצב שבו סיבה חיצונית מניעה אותנו ומטלטלת אותנו בלי שנבין אותה כלל. עשרים שנות נקמה שנשמרו כגחלת לוחשת הן דוגמה מובהקת ומצמררת לכך: העבר הרחוק אוחז בהווה בכל כוחו ומכתיב את המעשים בהווה. הגיבור אינו פועל מתוך חירות אמיתית אלא מתוך היסחפות עיוורת אחר רגש ישן, והסרט מראה בסבלנות כיצד תשוקה אחת, שנשמרה עשרים שנה, ממשיכה למשול בחיים שלמים ולעצב אותם.

שמחה ועצב ככוחות

אצל שפינוזה כל רגש הוא כוח שמגדיל או מקטין את כוח הפעולה והחיות שלנו. שנאה ונקמה הם רגשות עצובים במהותם, כאלה שמצמצמים את החיים ומחלישים אותם, גם כשהם מתחזים בחוץ לעוצמה ולנחישות. הכותרת, נתיב השמש, טעונה אירוניה שפינוזית עמוקה: הגיבור צועד לכאורה אל האור המבטיח, אבל הנתיב שבחר לעצמו מוליך דווקא אל צמצום מתמשך ואל חושך פנימי הולך וגובר, אל היפוכו של האור.

להבין במקום לגנות

המשפט המפורסם והמכונן של שפינוזה הוא שאין לצחוק, לבכות או לתעב את מעשי האדם, אלא רק להבין אותם עד הסוף. הנקמה נובעת כולה מן הרצון העז לגנות, להאשים ולהעניש את מי שפגע בנו, ואילו החירות האמיתית מתחילה בדיוק ברגע שבו מבינים את שרשרת הסיבות שהולידה את הכאב מלכתחילה. הסרט אינו מציג את גיבורו כמפלצת חד ממדית אלא כאדם כבול ומיוסר, וההזמנה הסמויה שלו לצופה היא להבין ולא רק לשפוט.

מן השעבוד אל החירות

שפינוזה לא הבטיח לנו כלל שנשתחרר בקלות או במהירות מן הרגשות המשעבדים, אלא רק שההבנה הבהירה שלהם היא הנתיב היחיד להשתחררות אמיתית. ברגע שאנו מכירים בבהירות בכך שרגש מסוים אוחז בנו ומזיז אותנו, עצם אחיזתו בנו נחלשת מעט. המתח הדרמטי בסרט הוא בדיוק המרחק המתוח בין הבנה כזאת, המשחררת, לבין המשך ההיסחפות העיוורת, בין האפשרות הפתוחה להשתחרר לבין ההתמכרות המרה לגחלת הישנה.

הדרמה כמעבדה של רגש

סרטו הקצר של תיאגו מוראיס, ברזיל 2024, בונה בקפידה דרמה מתוחה שבה כל צעד וכל מבט טעונים בכובד הרגש. שפינוזה היה רואה בסרט כזה מעבדה חיה: התבוננות מקרוב במה שקורה לאדם כשרגש עצוב אחד הופך למצפן הבלעדי של חייו. המתח הקולנועי כאן אינו רק עלילתי וחיצוני, הוא מטפיזי במהותו, מאבק אמיתי על השאלה מי ינווט את הנפש בסופו של דבר, התשוקה הסוערת או ההבנה השקטה.

השמש שאפשר עוד לפנות אליה

שפינוזה סיים את האתיקה כולה בהבטחה מפוכחת שהחירות אמנם אפשרית אך קשה מאוד להשגה, ולכן היא נדירה בעולם בדיוק כמו שהיא יפה ונשגבת. הסרט מותיר את הצופה מול השאלה הפתוחה אם הנתיב אל השמש עוד פתוח לפני הגיבור, או שהגחלת הישנה כבר כילתה כליל את הדרך ואת האפשרות. בין שתי האפשרויות הללו נמצא כל מה ששפינוזה קרא לו בכבוד חיים של תבונה וחירות.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

דרמת נקמה מתוחה בלב האמזונס. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.