בלב ההגות הבודהיסטית מונחת טענה מטלטלת: אין עצמי קבוע. אנטה, האל-עצמי, גורס שמה שאנחנו מכנים "אני" אינו גרעין יציב אלא צרור מתחלף של תחושות, תפיסות ורצונות שאין מאחוריהם בעלים נסתר. "כביש לשום מקום" של כריסטיאן סקיבינסקי מעמיד שני חיילים הסורקים דרך ריקה בעולם שנכבש בידי חייזרים, ומן השתיקה שביניהם עולה בדיוק השאלה הזו: כשמפרקים שכבה אחר שכבה את מה שהיה אדם, את הבית, את השם, את הביטחון, מה נותר. הסרט הופך את שדה הקרב הריק לשדה של התבוננות.

הדרך שאין בה יעד

הכביש בסרט אינו מוביל לשום מקום, ובכך הוא נאמן לשמו. בבודהיזם, הדרך אף פעם אינה אמצעי בלבד להגעה אל יעד חיצוני. ההליכה עצמה, צעד אחר צעד, היא כל שיש, והמונח הבודהיסטי "הדרך" מציין אורח חיים ולא קו אל נקודה. החיילים מתקדמים בלי אופק ובלי הבטחה, וההתקדמות הזו חושפת אמת פשוטה: הקיום אינו סדרה של יעדים אלא רצף של רגעים, שכל אחד מהם נולד ומת מיד. מי שמחכה שהדרך תסתיים כדי לחיות, מגלה שהחיים היו כל העת בהליכה עצמה.

צרור החמישה

המסורת מפרקת את האדם לחמישה מצרפים: הגוף, התחושות, התפיסות, הדחפים והתודעה. אין מאחוריהם "בעל" שמחזיק בהם, יש רק את פעולתם המשותפת. כשמתבוננים בחייל הסורק, אפשר לראות את חמשת המצרפים בפעולה: הגוף הצועד, החושים הדרוכים, המחשבה שמזהה סכנה, הדחף להישרד. אין צורך בישות נוספת ששמה "אני" כדי שהמערכת תפעל, ההישרדות מתרחשת גם בלעדיה. הבודהיזם מזמין אותנו לראות שכך זה תמיד, גם מחוץ לשדה הקרב, גם ברגעים הרגילים ביותר של חיינו.

מה שנשאר מן האנושות

הסרט שואל מה נותר מן האדם כשהסכנה כבר בכל מקום. זו שאלה בודהיסטית מובהקת. כשמסירים את הבית, את השם, את התפקיד החברתי, את הביטחון, מה נשאר. התשובה של אנטה אינה נחמה זולה ואף לא ייאוש: לא נותר גרעין קשיח וסודי שאפשר לאבד. נותרת רק ההתרחשות עצמה, הנשימה, הצעד, הערנות. וזו, אולי, בדיוק הנקודה: האנושות אינה חפץ שאפשר לאבד או להחזיק, אלא פעולה שמתקיימת כל עוד היא נמשכת. כל עוד יש קשב וחמלה בין שני הצועדים, האנושות עודנה כאן, לא כחפץ שמור אלא כפעולה מתמשכת. הסרט אינו מבטיח שהיא תישאר, אך הוא מראה שהיא מתקיימת בכל רגע שבו מישהו עדיין מקשיב.

השתיקה כפירוק

בין צעד לצעד, בין שתיקה לשתיקה, הסרט מרוקן את הפס-קול ממילים. השתיקה הזאת עושה עבודה פילוסופית ולא רק אווירתית. מילים הן שמזינות את אשליית העצמי היציב, הן שמספרות ללא הרף סיפור מתמשך על "מי אני" ועל "מה קרה לי". כשהמילים נעלמות, נשאר רק המבט הערני, נטול הנרטיב, נטול ההגנה. הבודהיזם רואה בשתיקה כזו לא ריק מאיים אלא הזדמנות לראות את הדברים בלי המסך שהשפה פורשת עליהם. בשקט הזה, העצמי המסופר מתפוגג ונשארת רק הנוכחות.

אימה בלי אחיזה

אימה נולדת בדרך כלל מן הפחד לאבד את העצמי, את מה שאנחנו מחשיבים לעצמנו. אך אם אין עצמי קבוע מלכתחילה, משתנה גם טבעה של האימה. הסרט הגרמני הקצר הזה אינו מציע ניצחון על החייזרים ואף לא הצלה או מפלט. הוא מציע התבוננות במצב שבו כל האחיזות הרגילות נשמטו בבת אחת. דווקא שם, כשאין למה להיאחז, נחשף משהו על טבעו של הקיום: שהוא לעולם היה חסר אחיזה, ורק ההרגל הסתיר זאת. סרטו הקצר של כריסטיאן סקיבינסקי, גרמניה.

לראות בלי בעלים

לצאת מן הסרט הזה פירושו לשאת עמנו את השאלה אל מחוץ לאולם. מי הוא זה שצועד את חיי, ומה קורה כשמפסיקים להניח שיש שם מישהו קבוע שהכול קורה לו. אנטה אינו מבטל את החוויה ואינו מכחיש את הכאב, הוא רק מסיר מהם את הבעלים המדומה ומחזיר את הקיום אל עצמו, קל יותר, פתוח יותר, בלי המשא של אני שיש להגן עליו.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שתים עשרה דקות של דרך שכדאי ללכת עד סופה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.