ברומן הבחילה תיאר ז'אן פול סארטר רגע שבו גיבורו מביט בשורש עץ ופתאום חש בחילה. לא מפני שהשורש מכוער או מאיים, אלא מפני שהוא קיים בעודף, בלי טעם, בלי הצדקה, פשוט שם, יותר מדי. הדברים מאבדים את שמותיהם ואת השימושים שלהם ונחשפים כישות גולמית ומיותרת, כהוויה סתומה שאין בה מובן. גבר שנכנס למטבחו בשעות הלילה המאוחרות, ודברים רעים מתחילים להתרחש, הוא כמעט הדגמה מצולמת של הרגע הזה, שבו הביתי ביותר מתפרק אל תוך קיום זר ולא צפוי, שבו העולם המוכר מסיר את מסכתו.

כשהחפצים מאבדים שם

בשעת יום המטבח הוא רשת של שימושים, כאן חותכים וכאן מבשלים, כל חפץ נבלע בתפקידו ואיננו רואים אותו כלל. בלילה, כשההרגל נרדם והבית שוקט, החפצים עלולים להיראות אחרת, לא ככלים אלא כנוכחות מוזרה ועצמאית. סארטר קרא לזה גילוי האֶן-סוֹאָ, ההוויה כשהיא לעצמה, קיום סתום וכבד שאין בו כוונה ואין בו פשר. הבחילה היא התגובה הרגשית לגילוי הזה, לעובדה שהעולם אינו חייב לנו הסבר, שהדברים פשוט ישנם בלי סיבה.

עודף בלי הצדקה

המילה המרכזית אצל סארטר כאן היא עודפות, דה טרו, להיות יותר מדי, מיותר, נספח לקיום בלי צורך. הגיבור, כמו כל אדם, מגלה שקיומו אינו נחוץ לשום דבר, שהוא פשוט קרה בלי שנתבקש. אימת הלילה בסרט אינה נובעת ממפלצת חיצונית בלבד, אלא מן ההיתקלות בעצם העובדה שאנחנו כאן בלי סיבה, ושגם החפצים סביבנו כאלה, עודפים ולא מוצדקים. האימה, אצל סארטר, אינה של מה שיקרה אלא של מה שכבר יש, של עצם ההוויה החשופה.

החירות המסחררת

סארטר קשר את הבחילה לחופש, ולא במקרה. אם שום דבר אינו מוצדק מראש, אם אין סדר טבעי שקובע מה יקרה, אזי הכול פתוח, וזה מפחיד לא פחות משהוא משחרר. במטבח הריק, בשעה שבה איש אינו רואה ואיש אינו שופט, הגיבור עומד מול קיום שאין בו מעקות ואין בו ערובות. כל תנועה אפשרית, כל אירוע יכול לקרות, שום חוק פנימי אינו מונע דבר. הפתיחות המוחלטת הזאת, הסחרחורת מול החופש, היא מקור החרדה לא פחות מכל איום מוחשי שאורב בחושך.

אימה של מעט מאוד

סרטו הקצר של כריסטיאן סקיבינסקי, גרמניה, מסתפק בשש דקות ובמעט מאוד, גבר, מטבח, לילה, בלי מפלצות ובלי הסברים. דווקא המיעוט הוא הכוח. סארטר הראה שאין צורך באירוע דרמטי כדי לחוש את הבחילה, די בשורש עץ בגן ציבורי, די במטבח ריק בשעת לילה. ככל שהתפאורה מוכרת ורגילה יותר, כך חד יותר הרגע שבו היא מתגלה כזרה, שבו הבית עצמו נעשה בלתי מובן. הסרט מבין שהאימה האמיתית אורבת לא ברחוק ובמוזר, אלא בקרוב ובמוכר שנסדק.

לשוב אל האור

הבחילה, אצל סארטר, אינה מחלה שיש לרפא ולסלק אלא אמת שיש לעכל ולשאת. מי שחווה אותה ושב ממנה מביט בעולם אחרת, בלי האשליה שהדברים מובנים מאליהם ושהקיום מוצדק. יש בכך אובדן תמימות ויש בכך גם פכחון. הסרט אינו מציע נחמה ואינו סוגר את המעגל, הוא רק פותח את הדלת אל המטבח בלילה ומזכיר עד כמה דק הקרום שמפריד בין הביתי ובין הזר, בין העולם השגור ובין ההוויה החשופה שמתחתיו.

הלילה שמסיר את המסכה

מדוע דווקא בלילה. סארטר היה מבחין שביום העולם עסוק, מלא במבטים ובמשימות, וכל דבר נבלע בשימושו ובתפקידו. הלילה, השקט, הבדידות, מסירים את המסכה הזאת. כשאיש אינו מביט וכשהמעשים היומיומיים נחים, נחשף הקיום הגולמי שהיה שם כל הזמן ורק הוסתר. הגיבור לבדו במטבחו אינו מוקף עוד ברשת התפקידים שנותנת לכל דבר את מקומו, ולכן החפצים, וגם הוא עצמו, מופיעים במערומיהם, כהוויה בלי הצדקה. הלילה בסרט אינו רק תפאורה מפחידה, הוא התנאי הפנומנולוגי שבו הבחילה נעשית אפשרית, השעה שבה העולם מפסיק לשחק את עצמו ומראה את פרצופו הסתום.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שש דקות שהופכות מטבח מוכר לזירה זרה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.