אל-ע׳זאלי, מגדולי ההוגים של האסלאם במאה האחת עשרה, ניסח טענה שזעזעה את יסודות ההיגיון: כאשר אש נוגעת בכותנה והכותנה נשרפת, אין ביניהן קשר הכרחי. איננו רואים סיבתיות, אנו רואים שני אירועים המופיעים תמיד יחד, וההרגל הופך את הצמידות הזו בעינינו לחוק ברזל. מטוטלת ניוטון היא ההדגמה המושלמת של האשליה: כדור אחד פוגע בשורה, והכדור שבקצה הרחוק מזנק, כאילו העברת התנועה היא דבר המובן מאליו. אך מה אם המובן מאליו הזה הוא רק סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם.

ההרגל שאנו קוראים לו טבע

בחיבורו התרסת הפילוסופים תקף אל-ע׳זאלי את הביטחון הרגוע של אריסטו וממשיכיו. מה שאנו מכנים חוקי הטבע איננו אלא מנהגו של האל, סדר קבוע שהאל בורא מחדש בכל רגע ורגע, ויכול, אם ירצה, להשהות אותו. הכדור אינו דוחף את חברו. בכל נקישה נבראת התנועה מאין, וההרגל שלנו לראות רצף אחיד הוא שמסתיר מאיתנו את הבריאה המתמדת שמתחוללת מתחת לפני השטח. הסדירות של המטוטלת אינה מוכיחה הכרח, היא מוכיחה רק שהאל נאמן למנהגו, ונאמנות איננה שעבוד.

שעון החול והרגע הנברא

הסרט נפתח בשעון חול הרץ אל קצו, ובשאלה אם המתרחש הוא אשליה או מציאות. זו בדיוק שאלתו של אל-ע׳זאלי. שעון החול נראה כמנגנון הכרחי, גרגר דוחף גרגר, אך תחת מבטו כל גרגר נופל מפני שברגע זה נגזר עליו ליפול, לא מפני שקודמו הכריח אותו. הזמן איננו מכונה, הוא שרשרת של רגעים נפרדים שרק מבטנו משחיל אותם זה בזה לכלל רצף. כשמפרקים את הרצף לרגעיו, מתגלה שכל רגע עומד בפני עצמו, נברא ונמוג, ואין בו הבטחה על הרגע הבא.

הסיוט המתקרב

הסיוט מתקרב, מכריז הסרט. אך אם אין הכרח סיבתי, מה פשר ההתקרבות. כאן טמון החוד של הרעיון: החרדה שלנו נשענת על ההנחה שהעתיד כבר נעול בתוך ההווה, שהכדור הבא חייב לזוז. אל-ע׳זאלי פותח סדק בהנחה הזו. אם כל רגע נברא מחדש, אין העתיד משתלשל מן ההווה בהכרח, והסיוט המתקרב אולי לא יגיע כלל, או יבוא בדמות שלא ניתן לחשב מראש. הפחד עצמו נשען על אמונה בשרשרת, ואל-ע׳זאלי מנתק חוליה אחר חוליה עד שהשרשרת מתפרקת בין הידיים.

בין נחמה לאימה

יש בתפיסה הזו נחמה ואימה כאחת. הנחמה שבה: שום גזרה אינה סופית, שום שרשרת אינה כובלת לעד. האימה שבה: אם דבר אינו מחזיק את חברו, העולם עומד בכל רגע על בלימה, תלוי ברצון שאיננו יכולים לחשב. הצופה בסרט, כמו האסיר במערה של אפלטון, מבקש לדעת אם הצל שעל הקיר הוא סיבה או רק תמונה. אל-ע׳זאלי משיב שגם הקיר עצמו מוחזק ברגע זה בלבד. ההבנה הזו איננה מרגיעה ואיננה מייאשת, היא מחזירה את האדם אל ענווה מול מה שאין הוא שולט בו.

הרגל מול הכרח

דייוויד יום, מאות שנים אחרי אל-ע׳זאלי, יגיע למסקנה קרובה להפליא: איננו רואים סיבתיות, אנו רואים רק צמידות קבועה, וההרגל הוא שמלביש עליה את מסכת ההכרח. אך יום נעצר בספק, ואילו אל-ע׳זאלי המשיך אל האמונה, אל האל שבורא כל רגע. שני ההוגים חושפים את אותו סדק, ומטוטלת ניוטון עומדת בדיוק בסדק הזה. היא נראית כהוכחה של דטרמיניזם, ובעצם היא תזכורת שכל מה שאנו קוראים לו ודאות נשען על חזרה בלבד.

לוגיקה יוונית, חרדה יוונית

מעניין שהסרט בא מיוון, ארץ הלוגיקה שאיתה התווכח אל-ע׳זאלי. סוטיריס קאפוס לוקח את מטוטלת ניוטון, סמל של דטרמיניזם מכני מדויק, והופך אותה לחלום בלהות. דווקא המנגנון המדויק ביותר, זה שאמור להיות צפוי לחלוטין, נעשה מקור לאימה, מפני שברגע שמפקפקים בהכרח שמחזיק אותו, שום דבר אינו מובטח עוד. סרטו הקצר של סוטיריס קאפוס, יוון 2017, לוקח חמש דקות כדי לפרק את הביטחון שלנו בשרשרת הסיבות, ולהחזיר אותנו אל הרגע האחד, הנברא, שבו הכל עדיין פתוח.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

חמש דקות שמפרקות את ההרגל שאנו קוראים לו ודאות. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.