מיגל דה אונאמונו כתב על האדם הקונקרטי, זה מבשר ודם, זה שאוכל, ישן, אוהב, סובל ומת, ולא על האדם המופשט של הפילוסופים. האדם הזה, הממשי, נושא בקרבו כמיהה שאין להשקיטה לעולם, רצון עז לנצח, לקיום שאינו נגמר, ומולה עומדת הידיעה הצלולה שהוא בן חלוף, שיום אחד יחדל. מן המתח הבלתי פתיר והמתמיד בין השניים נולדת מה שכינה בשם ספרו המפורסם, התחושה הטרגית של החיים. צלם בן שבעים ושש שנוטש את חייו הנוחים בשוויץ, חוזר למולדתו פולין ויוצא לבדו בקרוואן ליצור את יצירת חייו, הוא כמעט התגלמות מושלמת של האדם האונאמוני הזה.
אי הנחת שאינה חולפת
הצלם זכה בהצלחה עולמית של ממש, יצר בזכות חברותו עם הבמאי קישלובסקי אלבום המתעד את גדולי צלמי הקולנוע, ובכל זאת הוא חש אי נחת קיומית עמוקה ועדיין מחפש את עצמו. אונאמונו היה מזהה כאן מיד את לב העניין, שכן התחושה הטרגית אינה נרפאת בהישגים ואינה מתרצה בהצלחה. ההצלחה החיצונית אינה משקיטה את הכמיהה הפנימית לנצח, ולעתים היא רק מחדדת אותה עוד יותר, כי היא מזכירה בכאב שגם השיא חולף, שגם התהילה בת חלוף, ושגם היצירה הגדולה ביותר לא תעצור את הזמן ולא תדחה את המוות.
הכמיהה להישאר
מדוע יוצא אדם בן שבעים ושש, בגיל שבו רבים נחים, לבדו בקרוואן, בדרכים, ליצור אלבום על מולדתו. אונאמונו היה משיב שזו בדיוק הכמיהה להטביע חותם שיישאר אחריו, להילחם בכיליון ובשכחה באמצעות היצירה. האמנות, אצל אונאמונו, היא אחת התשובות העמוקות שהאדם נותן לתחושה הטרגית, ניסיון נואש וגם אצילי לזכות בנצח יחסי, בהישרדות בזיכרון האנושי ובעבודת הכפיים והרוח. המסע הבודד של הצלם בדרכי פולין הוא מסע נגד הזמן עצמו, מרד שקט בסופיות.
הטעות שפוגעת
הסרט מספר שטעות אחת פוגעת באמנותו של הצלם, ובפרט הכואב הזה טמונה כל הטרגיות האנושית. אונאמונו לא האמין בשלמות ולא חיפש גיבורים מושלמים, הוא האמין באדם החי דווקא על סתירותיו, על חולשותיו ועל כשליו. הטעות אינה סותרת את גדולתו של הצלם ואינה מבטלת אותה, היא דווקא מעמיקה את דיוקנו ומעניקה לו ממד אנושי, מזכירה שגם היוצר הגדול ביותר נשאר בשר ודם, פגיע, שביר ובן תמותה. דווקא הפגם, ולא השלמות, הוא שהופך את הדמות לאדם חי ולא לאנדרטה קרה.
דיוקן של אדם שלם
סרטו התיעודי של פטרו אלקסובסקי, פולין 2025, מתואר כדיוקן עמוק של אדם, וזו בדיוק ובמדויק גישתו של אונאמונו אל הפילוסופיה. הוא לעג בחריפות לפילוסופיה שעוסקת ברעיונות מופשטים ובמערכות מחשבה ומתעלמת מן האדם הבודד, החרד, המשתוקק, זה שעתיד למות. הסרט אינו מציג בפנינו תיאוריה על אמנות או על צילום, אלא אדם אחד על מלוא סתירותיו וכיסופיו, וזה, עבור אונאמונו, המושא היחיד הראוי באמת להתבוננות פילוסופית, האדם החי עצמו על בשרו ודמו.
לחיות בתוך המתח
אונאמונו לא הציע פתרון קל ומרגיע לתחושה הטרגית, שכן הוא לא האמין שיש פתרון כזה, הוא הציע לחיות אותה בגבורה ובכבוד. לא להשתיק את הכמיהה לנצח ולא להכחיש את הסופיות המרה, אלא להחזיק בשתיהן יחד, במלוא עוצמתן, ולפעול, ליצור, לאהוב מתוכן. הצלם, שבגיל מבוגר עדיין מחפש את עצמו ועדיין יוצא ליצור, הוא דמות מופת של גבורה שקטה ואנושית כזאת, של מי שהופך את אי הנחת הקיומית עצמה, את הפצע שאינו נרפא, למנוע של יצירה ושל חיים.
המבט הפנימי מול תשואות העולם
אונאמונו התעקש על הפער בין האדם כפי שהעולם רואה אותו ובין האדם כפי שהוא חש את עצמו מבפנים. העולם ראה בצלם מצליח, בעל שם, יוצר של אלבום נחשב, ואילו הוא, בפנים, חש אאוטסיידר, זר, מחפש שלא מצא. התשואות החיצוניות אינן נוגעות כלל בכמיהה הפנימית ואינן משקיטות אותה, לפעמים הן אף מגבירות את הבדידות, שכן הן מודדות דבר אחד בזמן שהנפש כמהה לאחר. הסרט, בבחירתו להתבונן דווקא באדם הבודד בקרוואן ולא בגלריה של הישגיו, נאמן בדיוק לאונאמונו. הוא מזכיר שההצלחה הנמדדת מבחוץ והחיפוש הפנימי הבלתי נגמר חיים באדם אחד, זה לצד זה, בלי להתפייס.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
דיוקן תיעודי עמוק של יוצר שאינו חדל לחפש. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.