הפיזיקאי ארתור אדינגטון טבע ביטוי שנעשה יסודי, חץ הזמן. הוא שאל שאלה פשוטה למראה, מדוע הזמן זורם לכיוון אחד בלבד. חוקי הפיזיקה היסודיים אינם מבחינים בין קדימה לאחור, ובכל זאת אנו זוכרים את העבר ולא את העתיד, וכוסות נשברות אך אינן מתאחות. התשובה קשורה באנטרופיה. אופרת פופ רוק מצוירת על גבר שמתעורר בלי לזכור מי הוא, וצולל אל הקשר בין זמן למרחב, נוגעת בחידה הזו.
סימטריה שנשברת
ברמת המשוואות, הזמן הוא ציר סימטרי. סרט של כדורי ביליארד מתנגשים נראה סביר גם אם יריצו אותו לאחור. אך ברמת החוויה יש כיוון מוחלט. אדינגטון הצביע על הפער הזה כעל אחת החידות העמוקות. הגיבור שמתעורר באחו בלי לדעת כיצד הגיע לשם חי בדיוק את הסתירה, גופו נמצא ברגע הווה, אך הזמן שהוביל אליו נמחק. הוא נזרק אל נקודה על החץ בלי לדעת מהיכן החץ בא.
אנטרופיה ושכחה
ההסבר הפיזיקלי לחץ הזמן נעוץ בחוק השני של התרמודינמיקה, האנטרופיה, מידת אי הסדר, נוטה לגדול. העבר הוא הכיוון של הסדר הגבוה יותר, העתיד הוא הכיוון של הפיזור. הזיכרון עצמו הוא תופעה של החץ הזה, אנו זוכרים לכיוון שבו האנטרופיה נמוכה יותר. אובדן הזיכרון של הגיבור הוא כמעט משל פיזיקלי, נקודה שבה הסדר של העבר התפזר, ונותר רק הווה בלי לפני.
זמן ומרחב שזורים
הסרט מבטיח לצלול אל סודות הקשר שבין זמן למרחב, וזה בדיוק המהפך שחולל איינשטיין. הזמן חדל להיות רקע נפרד ונעשה ממד רביעי, שזור במרחב ליריעה אחת. אך גם ביריעה הזו נותרה החידה, מדוע דווקא ציר הזמן הוא בעל כיוון, בעוד המרחב פתוח לכל הצדדים. הגיבור שנע ביער ופוגש יצורים הוא נוסע במרחב שמנסה לפענח מדוע בזמן אי אפשר לשוב אחורה כמו בשביל.
המוזיקה כזמן טהור
יש היגיון בכך שהיצירה היא מחזמר, בנוי מעשרים ושלושה שירים. המוזיקה היא אמנות הזמן במהותה, היא קיימת רק בזרימה ואיננה ניתנת להקפאה בלי שתחדל להיות מוזיקה. אי אפשר לנגן לחן לאחור ולצפות לאותו לחן. בכך המוזיקה מגלמת את חץ הזמן טוב מכל תיאור, היא ממחישה בגוף השמיעה את מה שהפיזיקה מתארת במשוואות, אי הפיכות.
פרדוקס ומשמעות
התיאור מבטיח פרדוקסים של זמן ומרחב, והפרדוקס הוא ליבה של הנושא. חץ הזמן איננו רק שאלה מדעית, הוא תנאי הקיום שלנו, מפני שהוא מה שהופך את החיים לבלתי הפיכים ולכן ליקרים. הגיבור שמחפש את שמו ואת דרכו מגלה שאין חזרה, יש רק המשך. סרט הביכורים של קונסטנטין ויגוצקי, שכתב, הלחין וביצע את כל הקטעים, סרטו של קונסטנטין ויגוצקי, סרביה 2025.
הזיכרון כחץ פנימי
אחד הגילויים המפתיעים בחקר חץ הזמן הוא הקשר בינו לבין הזיכרון. הפיזיקאים הראו שהסיבה לכך שאנו זוכרים את העבר ולא את העתיד נעוצה באותו חוק שמכתיב את גידול האנטרופיה. הזיכרון עצמו הוא רישום של סדר, והוא אפשרי רק בכיוון שבו הסדר היה גבוה יותר. אובדן הזיכרון של הגיבור, שמתעורר בלי לדעת מי הוא, הוא לפיכך יותר מפרט עלילתי, הוא נגיעה בלב הנושא. אדם בלי זיכרון הוא אדם שאיבד את חץ הזמן הפנימי שלו, שנותר בהווה בלי לפני. המסע שלו ביער, המפגש עם היצורים, החיפוש אחר שמו, כל אלה הם ניסיון לשחזר את הכיוון, למצוא מחדש את הרצף שבין העבר לעתיד. הפיזיקה מלמדת שאין דרך חזרה, שהאנטרופיה רק גדלה, אך היא גם מלמדת שבתוך הזרימה הבלתי הפיכה הזו נוצר כל מה שיש לו ערך. הגיבור אינו יכול לשוב אל מי שהיה, הוא יכול רק להמשיך ולהיעשות מי שיהיה, וזהו בדיוק פירושו של החץ.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
מחזמר מצויר על גבר שאיבד את זמנו ומחפש את כיוונו. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.