אוגוסטינוס כתב בספר האחד עשר של הווידויים משפט שהפך לחידה נצחית, מהו אם כן הזמן, אם איש אינו שואל אותי אני יודע, אך אם אבקש להסביר לשואל, איני יודע. אספרנסה, שאיבדה את אביה, נושאת אל היער את הטלסקופ הישן שלו וסורקת את הרקיע. היא איננה מחפשת כוכב, היא מחפשת זמן שכבר איננו, ובכך היא נכנסת בדיוק אל השאלה של אוגוסטינוס.
העבר וההווה שאין להם מקום
אוגוסטינוס הראה שהזמן חומק בין האצבעות. העבר כבר איננו, העתיד עדיין איננו, וההווה, אם היה נמשך, לא היה הווה אלא נצח. כיצד אפוא נמדדים זמנים שאין להם קיום ממשי. תשובתו נועזת, שלושת הזמנים קיימים בנפש בלבד, הווה של דברים שעברו הוא הזיכרון, הווה של דברים עתידים הוא הציפייה, והווה של דברים הווים הוא ההסתכלות. אספרנסה חיה את שלושתם בעת ובעונה אחת.
הכוכב שרואים תמיד באיחור
יש דיוק אכזרי בכך שהאבל מלווה בטלסקופ. אור שמגיע אלינו מכוכב יצא ממנו לפני שנים רבות, ולעתים הכוכב עצמו כבר כבה. מי שמביט בשמים מביט תמיד בעבר, רואה דבר שכבר איננו כפי שהוא נראה. זו תמונה מדויקת של אבל, האב איננו, אך האור שלו עדיין נוסע ומגיע, וממשיך לפעול על מי שקיבל אותו. הבת אינה מביטה למעלה בטעות, שם באמת שוכן הזמן שאבד.
התפשטות הנפש
אוגוסטינוס טבע ביטוי, distentio animi, התפשטות או מתיחה של הנפש. הנפש נמתחת בין הזיכרון של מה שהיה ובין הציפייה למה שיבוא, ובמתיחה הזו נוצרת התחושה של משך. באבל המתיחה הזו הופכת מייסרת, הנפש נמתחת אל אב שכבר איננו מאחור ואל פרידה שלא הגיעה מלפנים. אספרנסה איננה נעה בזמן, היא הזמן הזה עצמו, נפש שנמתחה עד קצה גבול הכאב.
האור המהבהב כהווה טהור
ואז, בלילה רגיל, יורד אור מוזר מן השמים ונעלם ביער. במקום פחד היא חשה ודאות חמה. לרגע אחד, בהבהוב, קורס המרחק בין העבר לעתיד להווה בוער אחד. אוגוסטינוס הבחין שרק ההווה נוגע בנצח, ורק בו יכול להישמע דבר מה שאיננו כפוף לזרימה. הבת מפרשת את האור כמסר מן האב, אך מבחינה פילוסופית זהו הרגע היחיד שבו הזמן שלה נעצר, ולכן הוא נדמה לה כמגע.
לצאת אל הלא נודע במקום למדוד אותו
מכאן ואילך החיפוש חדל להיות תצפית והופך יציאה. אוגוסטינוס לא פתר את חידת הזמן בנוסחה, הוא פנה אל תוך הנפש. גם אספרנסה מפסיקה למדוד ומתחילה ללכת, חוצה את הגבול שבין אבל, מדע ומיסטיקה. הפילוסופיה כאן איננה מרפאת את הכאב, היא רק מראה שהזמן ששוכן בנפש הוא גם מקום המפגש היחיד האפשרי עם מי שאבד. סרטו של אבל קסטרו, ספרד 2025.
הטלסקופ ככלי של נפש
אוגוסטינוס ביקש למדוד את הזמן ומצא שאין לו אורך ולא רוחב שאפשר לאחוז בהם, שכן כל מדידה מתרחשת בנפש בלבד. הטלסקופ של אספרנסה הוא, במובן הזה, כלי כפול. כלפי חוץ הוא מכשיר מדעי המכוון אל מרחקים עצומים, אך כלפי פנים הוא הופך לכלי של נפש, אמצעי שבו הבת מודדת לא כוכבים אלא געגוע. ככל שהיא מכווננת את העדשות, כך מתברר שהיא איננה מחפשת עצם רחוק אלא רגע שאבד, נוכחות של אב שלימד אותה לאהוב את היקום. אוגוסטינוס היה מזהה כאן את המתח שבין מדידה חיצונית לחוויה פנימית. השעון והטלסקופ מודדים גדלים, אך המשך של אבל אינו נמדד בהם, הוא נמתח בנפש. בכל לילה שבו היא סורקת את הרקיע, אספרנסה עושה למעשה מה שאוגוסטינוס עשה בווידויים, פונה מן העולם החיצון אל פנים הנפש, ומגלה ששם, ולא בשמים, שוכן הזמן שהיא מבקשת.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
סרט על בת שסורקת את השמים כדי למצוא זמן שכבר אין לו מקום. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.