הפילוסוף הקוריאני-גרמני האן ביונג-צ'ול טוען שעברנו מחברת משמעת לחברת ביצוע. כבר לא כופים עלינו מבחוץ מה לעשות, אלא אנחנו עצמנו הופכים למכונות של הישג, מנצלים את עצמנו עד שחיקה בלי שאיש יחזיק בשוט. "עיר המכונות: נערת ההאבי מטאל" של אי-צ'ון צ'ן מקים על המסך את הדימוי המדויק של האבחנה הזאת: עיר כלואה בפלדה ובגלים אלקטרומגנטיים, שבה גוף אנושי כבר מותך חלקית לתוך המכונה, עד שקשה לומר היכן נגמר האדם. האן אינו מתאר עתיד רחוק של מדע בדיוני, אלא את ההווה שלנו, שבו כל אחד נעשה בעל ומנהל של עצמו, לוחץ על עצמו להישגים בלי הפוגה, עד שהגבול בין רצון חופשי לבין תכנות עצמי מיטשטש.
עיר שכולה פלדה
העיר בסרט אינה רקע אלא מצב קיומי. היא סגורה, קרה, רוויה גלים ורעש, וכל תושביה, אדם ומכונה, כבולים לאותו קצב בלתי פוסק. האן מתאר את החברה העכשווית כמרחב חלק ורווי גירויים שבו אין עוד מקום למנוחה ולשלילה, אין רגע של עצירה. הפלדה של הסרט היא הדימוי הזה: משטח נוקשה שאין בו סדק לנשום בו, עולם שבו הפעילות אינה נפסקת אף לרגע, ושבו העייפות עצמה הפכה לחלק מהמנגנון ולא הפסקה ממנו. הרעש והגלים אינם מפריעים לעיר, הם הדם שלה, וכל תושב נסחף בהם בלי שיוכל לצאת אל שקט שבו יוכל סוף סוף לשמוע את עצמו.
גוף שנטמע במכונה
הנערה גדלה בין חורבות תעשייתיות, וגופה מותך חלקית במכונות. כאן האן היה מבחין בסכנה החריפה ביותר: לא שהמכונה משתלטת עלינו מבחוץ, כמו בסיוטים ישנים, אלא שהגבול בינה לבינינו נמחק מבפנים. בחברת הביצוע האדם מפנים את ההיגיון של המכונה עד שהוא חדל לדעת היכן נגמר הבשר ומתחיל המנגנון, ומנצל את עצמו מרצון. גופה של הנערה הוא המקום שבו השאלה הזאת נחתכת ממש בבשר, בין גלגל שיניים לעור.
נקודת המפגש
הסרט מתאר את קיומה כנקודת המפגש בין מפעלים לרוח, בין גלגלי שיניים לעלי כותרת. דווקא כאן נפתחת אפשרות אחרת. האן אינו רק מקונן, הוא מחפש את מה שמתנגד לחלקלקות, את הנוכחות של האחר שאינה ניתנת להטמעה ולהחלקה. מבטה של הנערה, שחודר את המתכת הקרה ואת חום הבשר כאחד, הוא בדיוק המבט שמסרב להיבלע במערכת. הוא מעיד שיש עדיין הבדל, שהמתכת אינה הכול, ושמשהו רך ופנימי עוד שורד בתוך הקשיחות.
הבינה המלאכותית באמנות
הסרט נוגע במפורש בשאלה כיצד בינה מלאכותית מתערבת בעולם האמנות והיצירה. האן היה מזהיר מפני אמנות שהופכת לעוד ערוץ של ביצוע חלק, של תמונות שנוצרות בלי התנגדות ובלי כאב ובלי שהות. אך היצירה עצמה, בעצם קיומה כסרט שנברא ביד אדם על גבול המכונה, היא גם התשובה: מקום שבו הרוח עדיין מסמנת נוכחות בתוך המערכת, ולא רק מזינה אותה. האמן שמתבונן במיזוג הזה כבר אינו נבלע בו, אלא מחזיק בו מרחק.
ההתבוננות מול הזרימה
אחת מתרופותיו של האן לחברת השחיקה היא החזרת ההתבוננות המעמיקה, אותה שהות סבלנית שהעולם החלק מבקש לחסל לטובת קליק וגירוי. הסרט עצמו הוא מעשה של התבוננות: הוא עוצר על גופה של הנערה ומאלץ אותנו להביט לאורך זמן במה שהמערכת רוצה שנחליק עליו. במקום להאיץ, הוא מאט. במקום להזין את הקצב, הוא שובר אותו. עצם הקשב הארוך שהוא דורש מן הצופה הוא כבר צורה של התנגדות למכונת הביצוע.
סדק כתקווה
שם הסרט מדבר על שברים ותהודה, ובזה טמונה נקודת האור. האן מלמד שהשחיקה אינה גורל, ושדווקא הסדק, הרגע שבו המערכת נשברת ואינה חלקה עוד, הוא המקום שממנו יכולה לצמוח מנוחה ואנושיות. סרטו הקצר של אי-צ'ון צ'ן, טייוואן 2025, מחזיק את הסדק הזה כתקווה: כל עוד יש שבר בפלדה, כל עוד יש תהודה שממשיכה לרעוד, יש עדיין נערה, ולא רק מכונה שמבצעת את עצמה עד תום.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש דקות על הגבול הדק בין בשר למתכת. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.