מונו נו אווארה, הרגש שעומד בלב האסתטיקה היפנית, הוא העצב הרך והיפה המתעורר מן ההכרה שכל הדברים חולפים. פריחת הדובדבן יפה כפליים מפני שהיא נושרת. נערה המשקיעה את כל כוחה בלימוד צרפתית, מתוך חלום להגיע יום אחד לפריז, בעוד חלומותיה אינם מיועדים להתגשם, היא דמות של מונו נו אווארה, שכן היופי שבמאמצה נובע בדיוק מן הצל של מה שלא יבוא, מן הפער בין עוצמת הכיסופים לבין העתיד שכבר נגזר שלא ייענה להם. הסרט אינו ממהר לגאול את מרתה מחלומה ואינו לועג לו, הוא שוהה עמה ברגע הפריחה, ובכך הוא נאמן לעצב הרך של מונו נו אווארה.
יופי מפני שהוא חולף
היפנים לא ניסו להכחיש את חלוף הדברים אלא ללמוד לאהוב אותו. פרח שאינו נובל אינו מרגש, מפני שאין בו הרגע האחד. מרתה לומדת שפה בכל נימי נפשה, וכל מילה שהיא רוכשת יפה משום שהיא נאספת אל עבר מטרה שלא תמומש. מונו נו אווארה מלמד שאין זה מבטל את ערך המאמץ, להפך, הוא מה שהופך אותו לנוגע ללב עד כדי דמעה. אילו הייתה מרתה מגיעה לפריז בוודאות, היה בלימודה משהו של הכנה גרידא, ואילו כך יש בו יופי של דבר שלם בפני עצמו.
פריז שבפנים
פריז של מרתה איננה עיר על מפה אלא מקום בתוך נפשה, אופק של כיסופים. מונו נו אווארה מכיר בכך שהדברים היקרים לנו ביותר הם לעתים אלה שאיננו מגיעים אליהם. הגעגוע אל פריז בונה עולם שלם בתוך החדר שבו יושבת מרתה עם ספריה. העיר הבלתי מושגת נעשית יקרה יותר מכל עיר ממשית, מפני שהיא שמורה מכל פגם שהמציאות הייתה מטילה בה. פריז שלא תבוא נשארת מושלמת, שכן היא בנויה כולה מגעגוע, ולגעגוע אין את האכזבות של המגע הממשי.
הלימוד כפריחה
עצם הלימוד, שקידתה של הנערה, הוא רגע של פריחה. באסתטיקה היפנית הפריחה יקרה לא למרות קוצרה אלא בזכותו. מרתה בהווה, כפופה מעל דפי הצרפתית, שרויה ביופי שלם בפני עצמו, בלי קשר לשאלה אם תגיע. מונו נו אווארה מלמד להעריך את הרגע הזה, את המסירות בהווה, ולא לדחות את כל ערכו אל תלות בעתיד שאולי לא יבוא לעולם. כל שיעור הוא פרח שנפתח ליום אחד, וערכו אינו נמדד בפרי שיבוא אחריו אלא ביופי של עצם הפתיחה.
עצב בלי מרירות
ההבחנה הדקה של מונו נו אווארה היא שהעצב שלו אינו מריר. אין בו כעס על העולם על שאינו מתמסר לרצוננו, יש בו קבלה רכה של הדברים כפי שהם. חלומה של מרתה לא יתגשם, אך הסרט אינו מאשים איש. הוא מזמין להביט בנערה בחמלה, ולחוש את היופי שדווקא בכיסופים שאין להם מוצא, כמו אור של שקיעה שיפה בגלל שהוא נמוג. המרירות מבקשת אשם, ואילו מונו נו אווארה מוותר על החיפוש הזה, ומגיע אל שלווה עצובה שאין בה טינה כלפי החיים.
הזמן שאינו ממתין
מתחת לסיפור של מרתה זורמת התודעה היפנית של הזמן כזרם שאינו עוצר. הנערה משקיעה בהווה, אך ההווה חומק תמיד אל העבר. יש בכך מקור לעצב, אך גם מקור לכבוד, שכן דווקא מפני שהזמן אינו ממתין, כל רגע של שקידה נעשה יקר. מונו נו אווארה מלמד להיות נוכח ברגע דווקא משום שהוא בורח, ולא לדחות את החיים אל יעד עתידי. מרתה, השקועה בלימודה, חיה בעצם את החוכמה הזו, גם אם היא עצמה חולמת על פריז שמעבר לזמן.
מה שנשאר
גם אם פריז לא תבוא, הצרפתית שלמדה מרתה נשארת בה, כמו ניחוח של פרח שנשר. מונו נו אווארה מלמד שהחלוף אינו מחיקה, שכל דבר יפה מותיר הד. סרטו של מיכאיל לזרב, רוסיה, מלווה נערה שחלומה לא יתממש, ומצליח למצוא בכך לא טרגדיה מרה אלא יופי שקט, אותו עצב מלטף שהיפנים ראו בו את הצורה הבשלה ביותר של אהבת החיים. השפה שרכשה תישאר שפת הגעגוע שלה, עדות חיה לכך שגם חלום שלא התממש עיצב נפש והותיר בה יופי.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עצב רך ויפה של חלום שלא יתגשם. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.