מוריס מרלו-פונטי סירב לפצל את האדם למחשבה מזה וגוף מזה. עבורו הגוף אינו מכונה שהתודעה מפעילה מבחוץ, הוא הגוף החי, קורפ פרופר, האופן הראשוני שבו אנחנו נמצאים בעולם ומבינים אותו עוד לפני כל מחשבה. לפני שאני חושב על הדרך, ידי כבר יודעות למצוא את המדרגה, רגלי כבר יודעות את הדרך הביתה, גופי כבר מבין את המרחב. הסרט הזה, העוסק בדמנציה ובנפש שנעה בין זמנים ומרחבים, נוגע בדיוק בשכבת ההבנה הזאת, זו שנשארת כשהנרטיב הברור, הסיפור המסודר של החיים, מתפורר.

ידיעה שקודמת למילים

לולי אינה מצליחה להבין היכן היא נמצאת בחייה, זמנים ומרחבים מתערבבים בה, החלום נבלע במציאות. ובכל זאת יש בה ידיעה שאינה נשענת על תאריכים ועל שמות, ידיעת הגוף שקודמת לכל הבנה מפורשת. מרלו-פונטי כינה זאת אינטנציונליות גופנית, אותה כוונה שאינה עוברת דרך שכל מנתח אלא דרך התנועה עצמה, דרך היד המושטת והרגל הפוסעת. גם כשהמפה הקוגניטיבית נמחקת ולולי אינה יודעת איזה יום היום, הגוף שלה ממשיך לחפש את המדרגות המוכרות, לזכור בדרכו שלו.

המדרגות כמרחב חי

המדרגות בכותרת אינן רקע ואינן קישוט. אצל מרלו-פונטי המרחב אינו קופסה נייטרלית שבתוכה אנו נעים כמו חפצים, אלא מערכת יחסים חיה בין הגוף לסביבתו, מרחב שנטען במשמעות דרך המגע. כל מדרגה נושאת בחובה מאמץ, הרגל, זיכרון של עלייה וירידה, של רגליים שפסעו בה אלפי פעמים. עבור לולי, לנוע בין המדרגות הוא לנוע בין שכבות של חיים, כי הגוף שלה ספג את המרחב הזה עד שנעשה חלק ממנו, עד שהמדרגות עצמן נעשו כמעט איבר בגופה, מקום שהוא גם זיכרון.

הזמן שאינו קו ישר

מרלו-פונטי כתב שהזמן אינו רצף חיצוני של רגעים שחולפים זה אחר זה, אלא מבנה שהגוף החי מקיים ומלכד. בדמנציה הרצף הזה מאבד את סדרו, והעבר עולה אל ההווה בלי היררכיה וללא גבול ברור. הסרט אינו מציג זאת רק כטעות שיש לתקן או כתקלה רפואית, אלא גם כאופן קיום, שבו החלום, הזיכרון וההווה נושמים באותו חדר ובאותה נשימה. יש בכך אובדן כואב, אין להכחיש, ויש בכך גם צורה אחרת של נוכחות, שבה כל רגעי החיים נעשים בני זמן אחד, קרובים ונגישים כמעט בעת ובעונה אחת.

הקשר שמחזיק את הבשר

סרטו של כריסטיאן סאלאס, ארגנטינה 2025, הוא יצירה נוגעת ללב על דמנציה ועל קשרים משפחתיים, וזה אינו צירוף מקרי אלא לב העניין. מרלו-פונטי הדגיש שהגוף החי אינו לבד לעולם, הוא תמיד גוף בין גופים, נוגע ונוגע בו, שרוי ברקמה משותפת שהוא כינה הבשר של העולם. גם כשלולי מאבדת את חוט הסיפור ואת סדר הזמנים, המגע עם הקרובים, הנוכחות הפיזית שלהם, היד שאוחזת בידה, מחזיק אותה בעולם המשותף שאין הזיכרון הפרטי המתפורר יכול למחוק. הקשר, מתברר, עמוק מן הזיכרון.

לכבד את מה שנשאר

אפשר לראות בדמנציה רק היעדר, אבדן של מה שהיה, רשימה של יכולות שנמוגו. מרלו-פונטי מזמין מבט אחר, קשוב אל מה שעדיין נוכח בגוף, בתנועה, במגע, בהרגל החי. הסרט אינו מרחם על לולי ואינו מצמצם אותה למחלתה, הוא מלווה אותה בכבוד ומראה שגם כשהמפה הקוגניטיבית נמוגה, האדם החי ממשיך למצוא את דרכו במדרגות שגופו זוכר, ממשיך לאהוב ולהיאהב. יש בלולי, עד הסוף, גוף שיודע, נוכחות שאינה נמחקת, אדם שממשיך להיות.

הזמן הנחווה מול זמן השעון

מרלו-פונטי הבחין בין הזמן שהשעון מודד, רצף אחיד של רגעים שווים, ובין הזמן הנחווה, הזמן שהגוף חי אותו מבפנים. עבור לולי, זמן השעון אינו עוד המצפן, התאריכים אינם מסדרים את עולמה. במקומם עולה זמן אחר, נחווה, שבו רגע מן הילדות קרוב יותר מאתמול, ופנים אהובות מן העבר נוכחות יותר מן החדר שסביבה. אפשר לראות בכך רק הפרעה שיש לרפא, אך מרלו-פונטי מזמין גם מבט חומל אחר, שבו זהו אופן קיום שיש בו היגיון פנימי משלו. הסרט אינו מתקן את זמנה של לולי ואינו כופה עליה את זמן השעון, הוא נכנס אל תוך הזמן הנחווה שלה ומלווה אותה בתוכו, בכבוד ובעדינות.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

יצירה באורך מלא, נוגעת ללב, על זיכרון וקשר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.