אריסטו טען שהאמנות היא מִימֶזיס, חיקוי. אבל בניגוד למורו אפלטון, שראה בחיקוי העתק חיוור של המציאות, אריסטו הבין שהמימזיס אינו מעתיק את מה שנראה אלא חושף את מה שיכול להיות, את הפנימי, את המבנה שמתחת לפני השטח. 'אלילי פלסטיק קטנים' הוא עבודת מחול בוטו, גוף רוקד שמתרגם מצב נפשי טהור לתנועה, וזוהי הגדרה כמעט מדויקת של המימזיס האריסטוטלי בפעולתו. אריסטו הקדיש לאמנות את הפואטיקה, החיבור השיטתי הראשון על הדרך שבה יצירה פועלת על נפש הצופה, והבין שהחיקוי אינו רמאות אלא דרך אל האמת. בעוד אפלטון חשד באמנות כמרחיקה מן האמת, ראה בה אריסטו כלי הכרה, אופן שבו אנו לומדים על עצמנו דרך התבוננות בצורות שהיצירה מעמידה לפנינו.

חיקוי הפנים ולא החוץ

אריסטו כתב שהשירה פילוסופית יותר מן ההיסטוריה, מפני שההיסטוריה מספרת מה קרה ואילו השירה מה עשוי לקרות לפי הכרח או הסתברות. המימזיס אינו תיעוד אלא זיקוק. הבוטו אינו מחקה תנועות של חיי היומיום, הוא מתרגם כאב פנימי, סבל ותמורה, לשפת גוף. הרקדן אינו מציג רגש, הוא מגלם אותו, נותן לו צורה נראית. כך הופך מצב נפשי, שהוא נסתר לחלוטין, לדבר שאפשר לחזות בו מבחוץ.

הבוטו כזיקוק הסבל

מחול הבוטו נולד ביפן אחרי המלחמה כשפה של הגוף המעונה, האטי, הקיצוני, המעוות. הוא אינו מבקש יופי חלק אלא אמת של סבל. הסרט מתאר בדיוק את זה, את הסבל של הגוף, את התמורה שהוא עובר, את הכאב שבתוכו. אריסטו היה מזהה כאן מימזיס במלוא כוחו, לא העתקה של מכאוב אלא נתינת צורה לו, הפיכת החוויה הפרטית והאילמת לצורה שהצופה יכול לקרוא ולהבין ואף לחוש בגופו שלו.

קתרסיס דרך הגוף

אריסטו לימד שהטרגדיה מביאה לידי קתרסיס, זיכוך של רגשות דרך חמלה ופחד. הצופה במחזה של סבל אינו נעשה אומלל, הוא דווקא משתחרר, מפני שהצורה האמנותית מעניקה לרגש מבנה ומרחק. בוטו פועל באותו אופן דרך הגוף. הצופה במחול של כאב אינו שוקע בכאב אלא עובר דרכו, וההתבוננות בסבל שקיבל צורה מטהרת את הצופה מן החרדה הגולמית. הצורה היא שהופכת את הכאב לחוויה שאפשר לשאת.

האליל והצורה

הכותרת מדברת על אלילים קטנים מפלסטיק. אליל הוא צורה שקפאה, דמות שאיבדה את החיים והפכה לחפץ. אריסטו הבחין בין החומר ובין הצורה שמפיחה בו חיים, בין הפלסטיק הדומם ובין התנועה שממלאת אותו. גוף הבוטו הוא ההפך מאליל, הוא צורה חיה, משתנה, נושמת. הסרט מעמיד את שני הקצוות זה מול זה, את הפסל הקפוא של הפלסטיק ואת הגוף שמסרב לקפוא, ושואל מי מהם באמת דומם ומי חי.

עבודה ניסיונית

הסרט מוגדר עבודת מחול ניסיונית, וגם בכך הוא נאמן לרוח אריסטו. אריסטו לא ראה בכללי האמנות כבלים אלא כלים, ותמיד חתר אל התכלית, אל האפקט על הצופה. הבוטו הניסיוני מפרק את מוסכמות המחול כדי להגיע אל המימזיס העמוק יותר, אל תרגום ישיר ובלתי מתווך של הפנים. סרטו הקצר של אדו טליאביני, איטליה 2023, מוכיח שאפשר לחקות מצב נפשי טהור בלי מילה אחת, רק בתנועת גוף שקיבלה צורה.

המרחק שמאפשר להביט

מדוע איננו בורחים ממחזה של כאב על הבמה כפי שהיינו בורחים מכאב אמיתי. אריסטו הבין שהצורה האמנותית יוצרת מרחק, ושהמרחק הזה הוא שמאפשר לנו להתבונן בסבל במקום להימלט ממנו. הבוטו האטי, המכוון, הבלתי טבעי, מותח את המרחק הזה עד הקצה, הופך כל תנועת כאב לצורה שאפשר לשהות מולה. הצופה אינו מרוחק מפני שאינו אכפת לו, אלא מפני שהצורה נותנת לו מקום לחוש בלי להישבר. כאן פועל המימזיס במלואו, לא כהעתקה של הסבל שמכאיבה כמותו, אלא כתרגום שלו לצורה שדרכה אפשר, סוף סוף, להביט בו ולהבין.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

יש כאב שאין לו מילים, ורק הגוף יכול לחקות אותו נכון. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.