פרמנידס מאלאה קבע טענה שנשמעת בלתי אפשרית, ההוויה קיימת, האַיִן אינו קיים, ולכן שינוי, לידה ומוות הם אשליה של החושים. מה שיש, יש, נצחי, אחד ובלתי מתחלק, וכל מה שנראה כהתהוות וכהתכלות הוא רק מראית עין. 'אגדת אבן האינדיאני הבוכה' מספר על אבאטה, לוחם טופינמבא שהציל את כפרו מרצח עם, והפך לאגדה, ועל אבן שנותרה לספר את הסיפור עד היום, אבן שהיא כמעט ההוויה הפרמנידית עצמה. פרמנידס כתב את תורתו בשיר, כחזון שבו אלה מגלה לו את דרך האמת, וקבע שהתבונה, ולא החושים, היא שמובילה אל מה שבאמת יש. תורתו נשמעת מופשטת עד קצה, אבל היא נוגעת בשאלה אנושית עמוקה, מה נשאר כשהכול חולף, ומה יש בקיום שאינו כפוף ללידה ולמוות ולשכחה.
האבן שנשארה
בני האדם חולפים, הכפרים קמים ונופלים, אבל האבן נשארת. פרמנידס היה רואה בה סמל להוויה האמיתית, זו שאינה נולדת ואינה מתה. הדורות שחלפו על פני האבן הם עולם ההשתנות, עולם הדעה שאין בו יציבות. האבן היא עולם האמת, מה שיש ואינו חדל. הסרט מציב את שני העולמות זה לצד זה, את הסיפור הזורם של אנשים שחיו ומתו, ואת האבן הדוממת שמכילה את כולם ומאריכה ימים אחרי כולם.
הזיכרון כנצח
איך הופך אדם בן חלוף לאגדה שאינה מתה. פרמנידס היה משיב שהאגדה נכנסת אל תחום ההוויה, אל מה שאינו נתון עוד לשינוי. אבאטה האיש חי ומת, אבל אבאטה האגדה קיים תמיד, מחוץ לזמן, כמו האמת הפרמנידית. הסיפור על גבר אחד שהפך לאגדה הוא בעצם סיפור על המעבר מעולם ההתהוות אל עולם ההוויה, מן האדם שקורה לו דברים אל הדמות שהיא, פשוט היא, ואינה משתנה עוד לעד.
הדרך של האמת
פרמנידס תיאר את תורתו כשתי דרכים, דרך האמת ודרך הדעה. דרך הדעה היא זו של החושים, שמראים לנו עולם משתנה ומרובה. דרך האמת היא זו של התבונה, שמגלה מאחורי הריבוי הוויה אחת. הסרט נע בין שתי הדרכים, בין הפרטים ההיסטוריים של השבט ומאבקיו, ובין האמת הנצחית שהאבן מגלמת. הוא מזכיר שמאחורי כל מלחמה, כל ניצחון וכל אובדן, יש משהו אחד שממשיך, עֵד אילם שאינו נסחף בזרם האירועים.
רצח עם ואחריות
הסרט אינו מייפה את ההיסטוריה. הוא מספר על רצח עם שעמד לפקוד את הטופינמבא מידי מנהיג ילידי אחר, ועל גבר שמנע אותו. פרמנידס לימד להבחין בין המראה החולף ובין מה שנשאר, וכאן ההבחנה קשה ומוסרית. האלימות היא מן העולם החולף, אבל מעשה ההצלה, בכך שהפך לאגדה שנחקקה באבן, נכנס אל תחום מה שאינו נמחק. הזיכרון הופך את המעשה הטוב לנצחי דווקא מפני שהאדם שעשה אותו כבר איננו.
לפני שהגיעו האירופים
הסרט מדגיש שהסיפור קרה עוד לפני שהאירופים הגיעו לאמריקה. הזמן הזה, שקדם לכתב ולהיסטוריה הכתובה, הוא זמן של אגדה, זמן שההוויה בו קרובה יותר אל פני השטח. סרטו הקצר של פאביו פרננדו דה אזוודו פריירה, ברזיל 2025, מבקש להשיב אל הזיכרון עולם שלם שכמעט נמחק. האבן שנשארה היא לא רק סלע, היא הטענה הפרמנידית שמה שהיה, במובן העמוק, עודנו, ואינו נעלם רק מפני שהעין אינה רואה אותו.
ההוויה כדבר שלם
פרמנידס דימה את ההוויה לכדור שלם ומעוגל היטב, שווה מכל צדדיו, שאין בו חסר ואין בו עודף. השלמות הזאת פירושה שההוויה אינה זקוקה לדבר מחוץ לה, היא מלאה בעצמה. האגדה, כשהיא נחקקת ומסופרת עד היום, הופכת בדיוק לדבר שלם כזה, סיפור סגור שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, שמתקיים בשלמותו בכל פעם שמספרים אותו מחדש. אבאטה האיש היה חסר ומשתנה כמו כל בן אדם, אבל אבאטה האגדה שלם. סרטו של הבמאי מבקש בדיוק לחקוק מחדש את השלמות הזאת, להשיב אל הקיום סיפור שלם שכמעט אבד מן הזיכרון.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
האנשים חולפים, האבן נשארת, והאגדה היא ההוויה שאינה יודעת מוות. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.