אדם סמית פתח את חיבורו הגדול התאוריה של הרגשות המוסריים בטענה מפתיעה, שגם האדם האנוכי ביותר בעולם מסוגל לאהדה, ליכולת המופלאה לדמיין את עצמו במקומו של הזולת ולחוש משהו ממה שהוא חש. אנחנו נכנסים בכוח הדמיון אל תוך עורו של האחר, כתב, ומרגישים בקירוב את רגשותיו. הסרט התיעודי הזה, שמלווה בסבלנות שלוש דמויות בקולקטה במבט תצפיתי ומאופק, הוא כמעט הגדרה קולנועית מזוקקת של האהדה הסמיתיאנית העמוקה. סמית, הידוע בעיקר כאבי הכלכלה המודרנית, היה קודם כל פילוסוף של המוסר שראה באהדה את היסוד של החברה כולה. סרט שמלווה שלוש דמויות בסבלנות אינסופית הוא תרגיל חי ביכולת האנושית הזאת להיכנס אל עולמו של אחר.
לדמיין את פנימיותו של האחר
סמית ידע היטב שאיננו חשים לעולם באופן ישיר את רגשות זולתנו, אלא בונים ומשחזרים אותם בדמיוננו מתוך התבוננות קפדנית וסבלנית. דווקא ובדיוק משום שפניהן של שלוש הדמויות בסרט אינן נחשפות לעולם, הצופה נדרש למאמץ האנושי הזה בדיוק: להסיק עולם פנימי שלם ומורכב מתוך תנועה, שהות, מחווה וקצב. ההסתרה המכוונת של הפנים אינה מרחיקה כלל את הצופה מן הדמויות, אלא דווקא מזמינה את כוח האהדה שלו לפעול במלוא עוצמתו.
הצופה הבלתי משוחד
המושג המרכזי והמפורסם של סמית הוא הצופה הבלתי משוחד, אותו עד פנימי ניטרלי שאנו מדמיינים בתוכנו כדי לשפוט את עצמנו ואת אחרים בהגינות ובאיזון. הסרט מאמץ במודע בדיוק את העמדה האנושית הזאת: מבט שאינו שופט מראש, אינו מתערב ואינו מכתיב, אלא רק מלווה בנאמנות. הסבלנות האינסופית של המצלמה בסרט היא בעצם הסבלנות של הצופה ההוגן והמאוזן, זה שמבקש קודם כל להבין לעומק את הזולת לפני שהוא מעז למדוד ולשפוט אותו.
הזמן כתנאי לאהדה
אהדה אמיתית ועמוקה, לפי סמית, דורשת בהכרח קרבה ותשומת לב מתמשכת, ולעולם לא מבט חטוף וחיצוני. שלוש שנים תמימות של ליווי סבלני מאפשרות לדמויות בסרט להיפרש לאט ובשלמות בקצב שלהן, בדיוק כפי שרומזת הכותרת הנוגעת, כל אחת בזמן שלה. סמית היה מזהה כאן מיד את ההבדל התהומי בין שיפוט מהיר ושטחי מבחוץ לבין הבנה עמוקה ואמיתית שצומחת רק מתוך השהייה הממושכת והמכבדת בנוכחות הזולת ובעולמו.
העיר כמראה של פנימיות
הסרט הופך בהדרגה את העיר קולקטה כולה לקליידוסקופ נע ומרהיב של עולמן הפנימי של שלוש הדמויות. סמית הבין לעומק שהאהדה תמיד מקרינה מתוכנו החוצה אל העולם, שאנו רואים את הסביבה כולה צבועה ברגשות שאנו מייחסים לזולת שמולנו. כך הרחוב ההומה, הצליל הרחוק והאור המשתנה נעשים בסרט לא רקע ניטרלי ואדיש אלא השתקפות חיה של תודעות אנושיות, מרחב שלם שנטען כולו במה שאנו מדמיינים שהדמויות חשות ברגע זה.
מבט צנוע של יוצר צעיר
הסרט הוא סרט ביכורים של הבמאי סוריה דיפטה גוש, שנעשה כולו בעודו סטודנט צעיר, ולפי הנתונים הוא יצירה הודית משנת 2024. סמית העריך מאוד את הצניעות האנושית שבהתבוננות שאינה מתיימרת כלל לדעת את הכל על האחר ולחדור לכל סודותיו. יוצר צעיר שבוחר במודע ללוות ולהתבונן ולא לפרש ולשפוט, כופה על עצמו למעשה את מוסר הצופה הבלתי משוחד, ובה בעת מזמין בנדיבות גם את קהל צופיו אל אותה עמדה מוסרית וקשובה עצמה.
אהדה כאמנות של סבלנות
המסקנה הסמיתיאנית העולה מן הסרט היא שאהדה אינה כלל רגש ספונטני ומיידי בלבד, אלא מיומנות אנושית עמוקה שיש לטפח ולתרגל לאורך זמן. הסרט מלמד אותנו את המיומנות הזאת בעצם צורתו ומבנהו: הוא מכריח בעדינות את הצופה להאט, להתבונן ולהניח לאחר להתקיים באמת בזמנו שלו ובקצב שלו. היוצא מן הסרט הזה למד בסופו של דבר לא רק על שלוש דמויות רחוקות בקולקטה, אלא בעיקר על האופן העמוק שבו אנו יכולים באמת לפגוש ולראות זולת.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
מבט תצפיתי סבלני על שלוש דמויות. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.