אָמוֹר פָאטי, אהבת הגורל, היא אולי התביעה הנועזת ביותר שהוריש העולם העתיק. הסטואים לימדו שאין די בהשלמה עם מה שקורה, יש לאהוב אותו, לרצות שהמציאות תהיה בדיוק כפי שהיא. הרעיון עבר דרך אפיקטטוס ומרקוס אורליוס עד שניטשה ניסח אותו מחדש כנוסחה לגדולה. הסרט F.O.A., יצירת סטופ-מושן צבעונית העוקבת אחר מסעה של מלאני, לוקח את המושג המופשט הזה והופך אותו לתנועה גלויה לעין. הסטואים לא הסתפקו בקבלה שקטה, הם דרשו הזדהות מלאה עם מהלך הדברים, כאילו כל אדם הוא אזרח של יקום שיש בו סדר. הסרט לוקח את התביעה הזאת אל חיים ממשיים. אין זו קלישאה של מחשבה חיובית, אלא עמדה קיומית קשה, שמבקשת לא להעמיד פנים שהכול טוב, אלא למצוא את הכן העמוק ביותר גם אל מה שלא נבחר ולא ישתנה.
לא השלמה אלא אהבה
קל לבלבל בין אמור פאטי לכניעה. כניעה אומרת אין ברירה, ולכן אקבל. אמור פאטי אומרת דבר קשה בהרבה, שאבחר לרצות את מה שיש, כאילו בעצמי ביקשתי אותו. הסרט, שמכריז על עצמו שהוא משנה את הסיפור על מוגבלות, נע בדיוק אל העמדה הזאת. אין בו הכחשה של הקושי ואין בו התמרמרות עליו. יש בו מהלך של אישה שלוקחת את חייה כפי שהם, ומתוך כך הופכת אותם למשהו שראוי לחגוג ולא רק לשאת.
מה שבידינו ומה שלא
הסטואים הבחינו בין הדברים שבשליטתנו ובין אלה שאינם. גופנו, בריאותנו ונסיבות לידתנו אינם נתונים לבחירתנו, אבל היחס שנפתח כלפיהם כן. מלאני אינה בוחרת את תנאי חייה, אבל היא בוחרת את הסיפור שתספר עליהם. כאן טמון כל ההבדל. אותו נתון עצמו יכול להיות מקור לצער או ליסוד של חוסן, לא מפני שהנתון השתנה, אלא מפני שהשיפוט עליו, מה שהסטואים כינו התרשמות פנימית, נכתב מחדש.
הסיפור כמעצב הגורל
אפיקטטוס אמר שבני אדם אינם נסערים מן הדברים אלא מן הדעות שלהם על הדברים. הסרט מבין זאת היטב, ולכן הוא מדבר על שינוי סיפור. מוגבלות איננה רק עובדה פיזית, היא גם רשת של סיפורים שהחברה תולה בה, סיפורי חוסר, רחמים והגבלה. אמור פאטי אינה מוחקת את העובדה, היא משנה את הסיפור. מלאני אינה מתקנת את גורלה, היא מספרת אותו אחרת, ובכך הופכת אותו מגזירה שנכפתה לחיים שנבחרו.
הצבע כטענה
הבחירה בסטופ-מושן מלא צבע אינה מקרית. הטכניקה בונה תנועה מתוך אינספור עצירות זעירות, פריים אחר פריים, בדיוק כמו חיים שנבנים מרגע אחר רגע של בחירה. הצבע העז אינו קישוט אלא אמירה, הצהרה שאהבת הגורל אינה עצב מהודק שיניים אלא שמחה. הסטואים לא ביקשו אדישות קרה, הם ביקשו שלווה מלאה, ומלאני מגלמת את השלווה הזאת כחגיגה חושנית ולא כהתכנסות מסתגרת.
חוסן ותקווה
הסרט מדבר על חוסן ותקווה, ושתי המילים האלה הן פניה של אמור פאטי. חוסן הוא היכולת לשאת את מה שיש, ותקווה היא היכולת לראות בו פתח ולא קיר. יחד הם הופכים את הגורל מדבר שנעשה לאדם לדבר שהאדם עושה בו מעשה. סרטו הקצר של נוויל הייאט, אוסטרליה 2026, אינו מטיף על קבלה, הוא מראה אותה בתנועה, ומזמין את הצופה לאהוב את חייו שלו לא למרות מה שהם, אלא בזכות מה שהם.
הניסיון של החזרה הנצחית
אלפי שנים אחרי הסטואים ניסח ניטשה מבחן קיצוני לאהבת הגורל, דמיין שתצטרך לחיות את חייך שוב ושוב, על כל פרט בהם, אינספור פעמים. מי שיכול לומר כן למחשבה הזאת, בלי להירתע, הגיע אל אהבת הגורל השלמה. זהו אינו כתב ויתור אלא הצהרה, שהחיים האלה, בדיוק כפי שהם, ראויים שירצו אותם עוד ועוד. מלאני בסרט אינה נשאלת אם תבחר בחיים אחרים, אלא אם תוכל לומר כן לחייה שלה. התשובה שהסרט מציע, בצבע ובתנועה, היא כן שקט אך שלם, לא כניעה למה שאין לשנות אלא חיבוק שלו.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
לאהוב את הגורל אין פירושו לוותר, אלא לומר כן במלוא הצבע. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.