הפילוסופיה ההודית העתיקה סמקיה מחלקת את המציאות לשני עקרונות יסוד: פורושה, התודעה העדה הטהורה שאינה פועלת אלא רק צופה ומאירה, ופרקריטי, הטבע על כל תנועותיו, חומריו ותהליכיו הבלתי פוסקים. כל הפעילות והשינוי שייכים כולם לפרקריטי, וכל הצפייה השקטה שייכת לפורושה בלבד. "מהיר יותר מעין המצלמה שלי" של גאריק גיבנס, סרט שירה ניסיוני הבוחן את האונטולוגיה שבין האדם למכונה, מציב במרכזו בדיוק את המתח היסודי הזה: מי כאן צופה, ומי כאן פועל, והיכן עובר הגבול ביניהם.
העד שאינו פועל
העין, המצלמה, המבט, כל אלה חוזרים בשם הסרט ובתוכנו ואינם מקריים. הסמקיה מלמדת שהעד האמתי, פורושה, מהיר מכל מצלמה שבעולם מפני שאינו נזקק לנוע כלל כדי לראות. הוא אינו רודף אחרי הדימוי ואינו מנסה ללכוד אותו, הוא כבר נוכח ומאיר את מה שיש. המצלמה, לעומתו, שייכת כולה לפרקריטי: היא מנגנון, גלגל שיניים, תהליך מכני של תפיסה ורישום. המתח הדק שהסרט מעמיד, בין העין האנושית לבין מכונת הצילום המהירה, הוא בעצם המתח העתיק בין הצופה השקט והנייח לבין המנגנון הפועל והנע.
הטבע כפרקריטי
תמונות חיות של עננים מייצגות בסרט את הטבע ביופיו הפראי והחופשי. בלשון הסמקיה, העננים הם פרקריטי בהתגלמותה המובהקת: תנועה מתמדת שאין לה מנוח, צורות שנוצרות ומתפוגגות בלי הרף, חומר חי שלעולם אינו עומד במקום. פרקריטי אינה מכוערת ואינה אויבת של הרוח, היא היופי הפראי עצמו על כל עוצמתו. אך היא אינה מודעת לעצמה, אין בה עֵד. המודעות והראייה שייכות לפורושה בלבד, לעד השקט שמתבונן בעננים החולפים בלי להיות בעצמו אחד מהם, בלי להיסחף בתנועתם.
מילות השיר כתחבולת המכונה
מילות השיר בסרט מודגשות במפורש כתחבולה של מכונת העריכה, כמעשה ידיה. יש כאן דיוק פילוסופי מרשים: המילים, כמו העריכה, כמו המצלמה עצמה, הן כולן פרקריטי, מנגנון שפועל. הסמקיה מזהירה שוב ושוב מפני הבלבול הגדול שבו התודעה העדה מזדהה בטעות עם המנגנון וחושבת שהיא זו שפועלת ונעה. הסרט חושף בפנינו את התחבולה במקום להסתיר אותה, מראה בגלוי שהעריכה היא מעשה של מכונה ולא של רוח, ובכך הוא מזמין אותנו להבחין בחדות בין העד הטהור לבין הכלי המכני שדרכו הוא מתבונן.
האם הטכנולוגיה הורסת את האמנות
הסרט שואל בגלוי אם הטכנולוגיה הורסת את האמנות או שמא דווקא מזינה את צמיחתה ומעשירה אותה. הסמקיה מציעה כאן זווית ראייה מפתיעה ומשחררת: פרקריטי אינה אויבת של פורושה אלא שותפתו ההכרחית, החומר שדרכו הרוח מתגלה. הטבע והמכונה, שניהם כאחד פרקריטי, אינם הורסים את התודעה העדה ואינם מאיימים עליה, הם פשוט החומר שדרכו היא מתבוננת בעולם. הטכנולוגיה אינה הורסת ואינה מזינה את האמנות מעצמה ובכוחות עצמה, השאלה היחידה שבאמת חשובה היא רק אם העד נשאר ער ומובחן, או נבלע ונאבד בתוך המנגנון.
שחרור כהבחנה
הסמקיה רואה בשחרור, בקאיוליה, את הרגע המכריע של ההבחנה שבו פורושה מפסיק סוף סוף להזדהות עם פרקריטי ומכיר בעצמו כעד טהור ונפרד. יצירת אוונגרד קצרה ופיוטית זו, במתח העדין והמדויק שהיא פורשת בין אמנות לטכנולוגיה, מזמנת בדיוק את ההבחנה המשחררת הזו. הצופה בסרט מוזמן להבחין בעצמו בין מה שנע ומתחלף על המסך לבין המבט השקט והנייח שקולט את הכול. סרטה הקצר של גאריק גיבנס, ארצות הברית 2025.
להישאר עד
המתנה של הסמקיה פשוטה ורדיקלית כאחד: אינך המנגנון הפועל, אתה העד השקט. הסרט, בשפתו הניסיונית והפיוטית, מחזיר אותנו בעדינות אל ההבחנה היסודית הזו, ומזכיר לנו שגם בעידן של מכונות מהירות ומצלמות משוכללות, המבט השקט שמאחורי העין מהיר מכולן, מפני שהוא לעולם אינו זקוק לנוע כדי לראות.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שתי דקות של שירה שמפרידה בין העין למכונה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.