ג'מבטיסטה ויקו קרא תיגר על ההנחה הרווחת שהמיתוסים הם בורות ילדותית שיש להתעלות מעליה. במדע החדש שלו הוא טען שהאגדות של העמים הראשונים הן סאפיינצה פואטיקה, חוכמה פיוטית, צורת ידע אמיתית שהצפינה ניסיון וזיכרון בדמויות ובסיפורים. הסרט הקצר הזה, שעוקב אחר עקבות הגריפין ביצירות אמנות ובכתבים מרחבי חצי הכדור הצפוני, הוא בדיוק סוג החפירה שוויקו קרא לה, קריאה של מיתוס כמסמך ולא כהזיה. ויקו, שכתב בנפולי של המאה השמונה עשרה כמעט בבדידות, ביקש להשיב כבוד לתבונה של העמים הקדומים שבני דורו זלזלו בה. הוא לימד שהאדם הראשון היה משורר לפני שהיה מדען, ושהשירה הראשונית הזאת אינה נחותה מן המדע אלא קודמת לו ומולידה אותו. הגריפין הוא בדיוק פרי כזה של תבונה פיוטית קדומה, וממתין למי שיֵדע לקרוא אותו נכון.
המיתוס איננו שקר
ההבחנה המכוננת של ויקו היא שהאדם הקדום לא חשב במושגים מופשטים אלא בדימויים חושיים עזים ומוחשיים. כשהוא ברא יצור כלאיים בעל גוף אריה וראש עוף דורס, הוא לא הוזה אלא חשב, ריכז בדמות אחת את עוצמת האדמה ואת חדות המבט השמימי. הגריפין הוא מחשבה בשפה של תמונות, לא כישלון של מחשבה, וויקו לימד אותנו לקרוא בו את ההיגיון הפיוטי שקדם להיגיון המושגי של המדע.
עקבות של מין שנכחד
הסרט מציג את הגריפין כמי שאולי מוביל אל עקבות של מין שנעלם מן העולם. ויקו היה מזהה כאן את עקרון היסוד שלו: במיתוס שמור זיכרון היסטורי אמיתי, מוצפן בלשון פיוטית שממתינה לפענוח. אין צורך להכריע בוודאות אם עצם קדום או תופעה ממשית עוררו את הדמיון, כדי לראות שהאגדה שומרת בתוכה עדות של תודעה אנושית שפגשה עולם מסתורי וניסתה נואשות לתת לו צורה ושם.
אותה דמות מסיביר עד מאיי
העובדה שאותה ישות חוזרת ומופיעה במקומות רחוקים זה מזה, מן המאיי הבריטי ועד ערבות סיביר, נוגעת ברעיון הוויקויאני של לשון משותפת לאנושות כולה. ויקו שיער שיש דקדוק דמיוני משותף למין האנושי, מעין תחביר סמוי שממנו נובעים מיתוסים דומים אצל עמים שמעולם לא נפגשו. הגריפין הנודד בין תרבויות הוא ראיה חיה לאותו תחביר של הדמיון, שמייצר צורות קרובות מתוך צרכים אנושיים משותפים.
ורום פאקטום, אנחנו יודעים מה שיצרנו
עקרון האמת של ויקו קובע שאנו מבינים באמת רק את מה שאנו עצמנו יוצרים במו ידינו. את הטבע ברא האל ולכן הוא נותר חתום בפנינו, אבל את המיתוסים, השפה והמוסדות בראנו אנחנו, ולכן דרכם אפשר לקרוא את תולדות הרוח האנושי מבפנים. לחקור את הגריפין פירושו לקרוא יצירה אנושית מן הצד הפנימי שלה, ושם, טען ויקו, הידע ודאי ובהיר יותר מבכל תחום אחר של המחקר.
לחפור בדמות במקום לבטל אותה
במקום להשליך את הגריפין כאמונה טפלה חסרת ערך, הסרט מתייחס אליו כאל טקסט עשיר שיש לפענח בסבלנות. סרטו הקצר של פייר דיץ, גרמניה 2025, נע בין ממצאים חזותיים לכתבים עתיקים כאילו כל אחד מהם הוא שכבה ארכאולוגית של תודעה קדומה. זו בדיוק העמדה הוויקויאנית: המיתוס הוא מסמך של הרוח האנושית, וקריאתו הזהירה מגלה בו סדר, היגיון וזיכרון, ולא רק פרי דמיון פרוע וחסר פשר.
הצפנה שממתינה לפענוח
ויקו לימד אותנו לראות בכל אגדה מסר מוצפן ולא רעש חסר תוחלת. הגריפין הוא בדיוק כזה: כנף אחת נטועה עמוק באדמת הזיכרון ההיסטורי, וכנף שנייה פרושה אל על, אל הדמיון היוצר. הצופה שמקשיב לחוכמה הפיוטית מפסיק לשאול אם היצור אמיתי או בדוי, ומתחיל לשאול את השאלה החשובה יותר: מה הוא יודע עלינו, על הפחדים והתקוות של אלה שבראו אותו לפני אלפי שנים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש דקות של חוכמה פיוטית עתיקה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.