רולאן בארת, בספרו האחרון על הצילום, הבחין בין שני כוחות שפועלים בתצלום. הסטודיום הוא העניין הכללי והתרבותי, מה שאנו מבינים, מזהים ומעריכים בתמונה מתוך ידע. ואילו הפונקטום הוא הפרט שדוקר, אותו פרט קטן שאיננו מחפשים והוא זה שמוצא אותנו, פוצע אותנו בלי כוונה ונשאר נטוע בזיכרון. בלב הצילום, כתב בארת, עומדת ההכרה החדה בכך שמה שאנו רואים היה שם באמת ואיננו עוד. סרט על איש זקן שמפתח במעבדה אפלה תצלום נשכח, ודמות שקמה בו לתחייה, הוא מסה קולנועית שלמה על הפונקטום ועל הזמן הטמון בו.
החשכה שבה נולד הדימוי
המעבדה האפלה היא המקום שבו התצלום עובר מן הכימיה השקטה אל המבט האנושי. בארת דיבר על הצילום כעל חזרה מוזרה של המת אל החיים, וחדר החושך הוא מעין רחם או קבר שממנו עולה לאיטה הדמות. הזקן מפתח בזהירות ובסבלנות פריים מן העבר, וכל תנועה שלו היא כמעט טקס. הוא אינו יוצר את הדימוי מדמיונו אלא מזמן אותו מן החומר, מאפשר למה שכבר היה קיים לשוב ולהופיע בהדרגה על הנייר הרטוב הצף במגש.
מה שהיה שם באמת
בארת עמד על כך שהצילום, בשונה מן הציור, מעיד תמיד שהמצולם היה קיים ממש, ששם, לפני העדשה, עמד גוף אמיתי באור אמיתי. זהו יסוד ההוויה של הצילום, לא דמיון של אמן אלא עדות חומרית. הדמות שקמה לתחייה במגש הפיתוח איננה המצאה או פנטזיה, היא חזרה של מה שהתקיים פעם באמת. הצופה נשאב אל תוך זיכרון של שדה קיצי, של צחוק ילדים ושל קלילות שאבדה, מפני שהתצלום נשבע בעצם קיומו שכל אלה היו כאן פעם.
הנשמה ולא הזיכרון
התיאור מדייק להפליא כשהוא אומר שאל התצלום שבה לא הזיכרון אלא הנשמה. בארת חיפש בתמונת אמו שמתה לא את ההעתק המדויק של תוויה אלא את מהותה, את מה שאין המילים והמושגים תופסים. הפונקטום איננו מידע שאפשר לתאר אלא נגיעה ישירה, קשר שעוקף את ההבנה ואת הפרשנות. הסרט, המסופר בלי מילים כלל, נאמן בדיוק לזה, הוא אינו מסביר את הדמות ואינו מפרש אותה אלא מניח לה לגעת, לחזור כנוכחות חיה ולא כעובדה יבשה.
הפונקטום כזמן
בארת גילה בסופו של דבר שהפונקטום העמוק ביותר איננו פרט זה או אחר במרחב התמונה אלא הזמן עצמו, ההכרה החדה בכך שמה שרואים כבר חלף ולא ישוב. כשהזקן מביט בדמות שעלתה, הפצע איננו רק בפרט מסוים אלא בעצם הידיעה המרה שהרגע הקיצי ההוא, על צחוקו וקלילותו, לא ישוב לעולם. הסרט חוקר במפורש את הגבול שבין הווה לעבר, ובדיוק על הגבול הדק הזה שוכן הפונקטום, בתפר שבין הנוכחות החיה שבתמונה להיעדר הגמור שמאחוריה.
אור וצליל במקום מילה
הסרט מסופר ללא מילים, רק דרך צליל ואור, וזו נאמנות עמוקה למדיום הצילומי עצמו שבארת אהב כל כך. הצילום, לפי שורש שמו, הוא כתב של אור, והדימוי אינו זקוק לפרשנות מילולית כדי לפצוע ולגעת. סרטו הקצר של סרגיי קוזינצב, רוסיה 2025, נותן לאור ולצליל לשאת לבדם את מלוא המשקל הרגשי, ומזכיר שהתצלום, כמו האובדן עצמו, מדבר בשפה שקודמת למילים ומגיעה למקום שהמילים אינן מגיעות אליו.
ההתהוות של מה שכבר חלף
שם הסרט, התהוות, נושא פרדוקס בארתיאני עדין. הדמות מתהווה ועולה לנגד עינינו במגש הפיתוח, נעשית לרגע נוכחת וחיה, אך מה שמתהווה הוא בדיוק מה שכבר חלף ואיננו. ההתהוות של הצילום היא לעולם התהוות של עבר, לידה של מה שכבר מת. בארת ראה בכך את הטרגיות והיופי של המדיום, שהוא מחיה ובו בזמן מכריז על המוות. הצפייה בסרט מזמינה לחוש את הרגע הכפול הזה, שבו דמות קמה לתחייה ובאותה נשימה מזכירה לנו שהיא כבר איננה. אולי זו הסיבה שהזקן מפתח את התצלום לבדו בחשכה, שכן המפגש עם מה שהיה ואיננו הוא מפגש אינטימי מדי לחלוק, נגיעה שקטה בין החי למת שאין לה מילים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שתי דקות ללא מילים על צילום, זיכרון ונשמה שחוזרת. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.