ז'אן פול סארטר תיאר סצנה פשוטה שהפכה למופת פילוסופי: אני מציץ דרך חור מנעול, שקוע כולי במעשה, בלי מודעות לעצמי, ולפתע אני שומע צעדים מאחורי. מישהו רואה אותי. באותו רגע אני חדל להיות תודעה חופשית ונעשה אובייקט במבטו של האחר, מקובע, מוגדר, נשפט מבחוץ. את החוויה הזאת כינה סארטר המבט, לֶה רֶגָאר, והוא ראה בה אחת מחוויות היסוד של הקיום עם זולת. הסרט התיעודי הזה, העוקב אחר קפטני נבחרות כדורגל של אנשים עם אכונדרופלזיה, מעמיד במרכז בדיוק את החוויה של להיות נצפה, נמדד ונשפט בידי מבט זר.

להיות נראה בטרם להיראות

הסרט מזכיר שאכונדרופלזיה היא, כדבריו, המוגבלות היחידה שעדיין מעוררת צחוק. הצחוק הזה הוא המבט של סארטר בצורתו האכזרית ביותר, מבט שאינו רואה אדם אלא קובע אותו מראש כמושא, כמשהו משונה, כבדיחה עוד לפני שנאמרה מילה. פקונדו, חוליו, ויניסיוס ופביאן חיים כל חייהם תחת מבט שהחליט מהם עוד לפני שפתחו את פיהם, מבט שמצמצם אותם לגובהם. סארטר קרא לזה החטא של להפוך אדם לחפץ, לגזול ממנו את חירותו ולהקפיא אותו בהגדרה שאינה שלו.

עולם שתוכנן למבט אחר

הגיבורים חיים בעולם שתוכנן לאנשים בגובה ממוצע בלבד, מדפים גבוהים, כיסאות גדולים, דלתות ומתגים מרוחקים מהישג ידם. סארטר היה מוסיף שהמרחב עצמו נושא בתוכו מבט, מבטה של חברה שהחליטה מי הנורמה ומי החריג וקבעה זאת בברזל ובבטון. כל חפץ שאינו מתאים לגובהם הוא תזכורת שקטה שהעולם לא נבנה למבט שלהם, שהם אורחים בעולם של אחרים. הסביבה כולה, בלי לומר מילה, ממשיכה להביט בהם כמי שסוטים מן המידה, וכך הופכת את המבט המשפיל למבנה קבוע ולא רק לרגע חולף.

הכדורגל כהחזרת המבט

ואולם סארטר לימד גם שהמבט אינו רק חד סטרי, שאיני נדון להישאר לעד מושא. גם אני יכול להביט, להחזיר לאחר את מבטו, לתבוע בחזרה את מעמדי כסובייקט חופשי. כשארבעת הקפטנים עולים למגרש, הם אינם עוד מושא לצחוק אלא ספורטאים, מנהיגים, בעלי מטרה ורצון, שווים בין שווים. הכדורגל הופך לזירה שבה הם מחזירים לעצמם את המבט הפעיל, את היכולת להגדיר את עצמם במקום להיות מוגדרים בידי אחרים. במגרש הם קובעים מי הם, ולא הצחוק שבחוץ.

כבוד במקום רחמים

סרטו הדוקומנטרי של מרסל צ'ומבוס, ארגנטינה 2024, נמנע מן המבט המרחם לא פחות משהוא נמנע מן המבט הלועג, ובכך חוכמתו. סארטר היה מעריך את ההבחנה, שכן גם הרחמים מקבעים אדם כמושא, כמסכן, כחלש הזקוק לחמלה, וכך שוללים ממנו את חירותו לא פחות מן הלעג. הסרט אינו מבקש שנחוס על גיבוריו ולא שנתפעל מהם כמפגן, הוא מבקש שנפגוש אותם, שנביט בהם כבסובייקטים המביטים בנו בחזרה, כשווים בזירת המבט, כאנשים ולא כמקרים.

הגביע כתביעת מבט

תקוותם להניף את גביע המונדיאליטו אינה רק חלום ספורטיבי על ניצחון. היא תביעה קיומית, בקשה עמוקה להיראות אחרת, להיות נצפים כגיבורים ולא כבדיחה. סארטר הראה שהמאבק על המבט הוא בעצם מאבק על החירות עצמה, על הזכות להיות מי שאני מגדיר ולא מי שאחרים החליטו שאהיה, על הבעלות על הדימוי שלי בעולם. הסרט מזמין את הצופה לא רק להתבונן אלא לשנות את מבטו, ובכך להשתתף בעצמו במאבק הזה, לצד גיבוריו.

המבט של הצופה כאחריות

סרט תיעודי מציב את הצופה במקום מיוחד, שכן הוא עצמו נעשה למי שמביט. סארטר הראה שהמבט אינו נייטרלי לעולם, שכל התבוננות היא כבר עמדה, כבר בחירה כיצד לראות את האחר. הצופה בסרט הזה יכול להביט בגיבורים כבמושא סקרנות, כבתופעה מוזרה, וכך לחזור על אותו מבט מחפיץ שהם נאבקים בו כל חייהם. או שהוא יכול להביט בהם אחרת, כבבני אדם המביטים בו בחזרה, כבסובייקטים בעלי כבוד ורצון. הסרט מעמיד את הצופה מול אחריות, אחריות המבט. אין כאן צפייה תמימה, יש הכרעה, האם המבט שלנו יצטרף לצחוק ולרחמים, או שילמד, סוף סוף, לראות אדם.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

סרט תיעודי שמחזיר את המבט אל מקומו הנכון. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.