מרשל מקלוהן טבע משפט שהפך לסיסמה של המאה, המדיום הוא המסר. כוונתו היתה שהתוכן שאנו שמים לב אליו פחות חשוב מן הצורה של האמצעי עצמו, מפני שהצורה היא זו שמעצבת את התפיסה ואת ההתנהגות. דוקומנטרי החושף כיצד האדריכלות העירונית משמשת כלי הדרה, ספסלים שנועדו למנוע שכיבה וקוצים בפתחי בניינים, הוא הדגמה מבריקה של הרעיון, המבנה עצמו הוא המסר.
הצורה שמעצבת התנהגות
מקלוהן טען שכל אמצעי הוא הרחבה של הגוף האנושי, ושהוא מעצב את מי שמשתמש בו הרבה מעבר לתוכן שהוא נושא. הכביש מעצב את החיים לא פחות מן המכוניות שנוסעות בו. הספסל המחולק במסעדים אינו אומר בגלוי לך מכאן, אך צורתו כופה זאת. מקלוהן היה מצביע על כך שהמסר האמיתי אינו כתוב בשלט אלא בנוי בברזל, בזווית שאי אפשר לשכב עליה.
אדריכלות עוינת כתקשורת
מה שקרוי אדריכלות עוינת הוא ערוץ תקשורת בפני עצמו. הקוצים בפתח, המשענת המיותרת, המדרון הקטן, כל אלה מוסרים הודעה ברורה לגוף מסוים, אינך רצוי כאן. מקלוהן לימד שהמדיה החזקות ביותר הן אלה שאיננו מבחינים בהן כמדיה, שנראות לנו טבע ולא מסר. הספסל נראה כרהוט רחוב תמים, ודווקא בכך כוחו, הוא מעביר את המסר של ההדרה מבלי לומר מילה מפורשת.
מה שאיננו רואים
מקלוהן הזהיר שאנו עיוורים למדיה שאנו שקועים בתוכן, כמו דג שאינו יודע מהם מים. עוברי אורח רבים חולפים על פני הספסל המחולק בלי לראות בו דבר, מפני שהמסר שלו אינו מכוון אליהם. הסרט עושה בדיוק את מה שמקלוהן דרש, הוא הופך את הבלתי נראה לנראה, מלמד אותנו לקרוא את הרהיטים והגדרות כטקסט. ברגע שאנו רואים את המסר החבוי, העיר משנה פנים.
המרחב כמדיום קר
מקלוהן הבחין בין מדיה חמות למדיה קרות לפי מידת ההשתתפות שהן דורשות. האדריכלות העוינת היא מדיום קר במובן מטריד, היא איננה צועקת, היא מניחה למשתמש להשלים בעצמו את המסקנה. אין שוטר שמגרש, יש רק צורה שמייאשת. דווקא השקט הזה הופך אותה ליעילה ולאכזרית, שכן היא מסירה מן העיר את האחריות ומטילה על הגוף הדחוי לפענח לבדו שאין לו מקום.
עיר כמסר
הכותרת רוצים שאעזוב היא בעצם המסר שמקלוהן ביקש לחשוף, מנוסח בקול אנושי. העיר איננה אומרת זאת במילים, היא בונה זאת בברזל ובאבן, אך המסר זהה. הסרט הברזילאי מזמין אותנו לשמוע את מה שהמבנים אומרים, ולשאול מי החליט על התוכן של המסר הזה ולמי הוא מכוון. כשהמדיום הוא המסר, עיצוב הספסל הוא כבר עמדה מוסרית. סרטו הדוקומנטרי של מרסיו קוטיניו, ברזיל 2024.
הטבע השני של הסביבה הבנויה
מקלוהן טען שהמדיה החזקות ביותר נעשות שקופות, אנו חדלים לראות אותן כאמצעים ומתייחסים אליהן כאל טבע. הסביבה הבנויה של העיר היא מדיום כזה במובהק. אנו חולפים בין הבניינים, הספסלים והגדרות כאילו היו נוף טבעי, ושוכחים שכל אחד מהם עוצב בידי מישהו, מתוך כוונה. הדוקומנטרי הברזילאי מבצע את מה שמקלוהן קרא לו הבנת המדיה, הוא מחזיר לסביבה את אופייה כמסר מכוון. ברגע שאנו לומדים לראות בקוץ ובמשענת החלטה ולא מקרה, העיר חדלה להיות טבע ונעשית טקסט שאפשר לקרוא ולבקר. מקלוהן היה מדגיש שזהו הצעד הראשון לחירות, שכן מי שאינו מבחין במדיום שבתוכו הוא חי נשלט בידו בלי דעת. הסרט מזמין את הצופה לצאת מן העיוורון הזה, לשאול מי כתב את המסר של הרחוב, לשם מי הוא מכוון, ומה הוא אומר על החברה שבנתה אותו. כשהמדיום נעשה גלוי, אפשר סוף סוף לשאול אם אפשר לכתוב אותו אחרת.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
דוקומנטרי שמלמד לקרוא את המסר החבוי בספסלי העיר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.