לאוזי כתב שהיֵש נולד מן האַיִן. במחשבה המערבית האַיִן הוא לרוב היעדר, שלילה, מה שאיננו וממתין שימלאו אותו. בדאואיזם, וו הוא דווקא הפורה מכל. בפרק האחד עשר של “דאו דה ג’ינג” מובאת דוגמה פשוטה ומהפכת תודעה: החרס יוצר את הכד, אך התועלת שבכד שוכנת בחלל הריק שבתוכו, לא בדפנות. מרקוס, שמתעורר בלב הלילה מול יצור הקורא לעצמו נייטהוב וטוען שהאיש אינו מכיר את חייו האמיתיים, נדחף אל אותו חלל ריק שמאחורי הצורות המוכרות של חייו.
החושך כתנאי, לא כאויב
הסרט ממקם את ההתגלות בחשכת הלילה, ובכך הוא נאמן לאינטואיציה דאואיסטית עמוקה. האור מראה לנו את הדברים המוגדרים, את היֵש על גבולותיו החדים. החושך הוא המרחב שבו הגבולות מיטשטשים ומה שנראה מוצק מתגלה כארעי וגמיש. סיפורי אימה רגילים רואים בחושך את מקום המפלצת, אך הדאואיסט רואה בו את מקום המקור. היצור שמופיע אינו מביא אימה סתם, הוא מביא ידיעה מטרידה: שהמציאות המוכרת דקה בהרבה משחשבנו, ושמעבר לחלום, בחושך שאין בו צורה, פועם משהו שקדם לכל הצורות.
האַיִן שמחזיק את היֵש
כשנייטהוב אומר שמרקוס אינו מכיר את חייו האמיתיים, אין זו בהכרח קללה אלא הזמנה להביט אל וו. חיינו המוכרים הם הכד, וכל אשר בטוחים בו, השם, המקצוע, ההרגלים, הוא הדופן המעוצבת. אך מה שנושא את כל אלה, מה שמאפשר להם להתקיים בכלל, הוא הריק שאיננו נתפס ואיננו נראה. הפחד מפני היצור הוא בעצם הפחד מפני ההצצה אל הרקע הזה, שממנו נחצבו כל הדברים ואליו הם שבים. מי שמעז להביט בו מגלה שהחיים ה“אמיתיים” אינם עוד שכבה מוצקה יותר, אלא הריק הפורה שמאפשר לכל שכבה להופיע.
חלום בתוך חלום
המבנה של הסרט, יקיצה שמתגלה כאולי עוד שכבת חלום, אינו טריק בלבד אלא ביטוי מדויק של רעיון. הוא מגלם את התובנה שהגבול בין ער לחולם רך בהרבה משאנו נאחזים בו. הדאואיסט אינו נבהל מכך. אם כל הצורות עולות מן האַיִן וחוזרות אליו, אז גם ההבחנה בין אמת לחלום היא צורה נוספת שצפה על פני הריק, ולא הקרקע המוצקה שקיווינו למצוא תחתינו. כל ניסיון להיאחז בשכבה אחת כ“אמיתית באמת” נכשל, משום שכל שכבה עומדת על אותו רקע חסר צורה שאינו שכבה כלל.
אימה או שחרור
אפשר לקרוא את המפגש כסרט אימה, ואפשר לקרוא אותו כרגע של שחרור, וההבדל תלוי כולו ביחס לוו. מי שנאחז ביֵש בכל כוחו יחווה את התמוטטות הצורות כאסון מוחלט, כאובדן הקרקע. מי שמוכן לרפות מעט את האחיזה עשוי לגלות בחלל הריק דווקא מרחב נשימה, פתיחות שלא הכיר. הסרט אינו כופה תשובה ואינו אומר לנו איזו קריאה נכונה. הוא מותיר את מרקוס, ואותנו איתו, על הסף בדיוק, ברגע שבו החושך יכול להיות אבדון או ראשית של חירות, תלוי אם נאחז או נרפה.
מה שמעבר לשם
נייטהוב מציג את עצמו בשם, וזו אירוניה עדינה. גם ליצור שמגיע מן החושך אנחנו מיד מדביקים שם, כדי לאלף את הזרות שלו. אך לאוזי פתח את ספרו בקביעה שהדאו שאפשר לומר אותו איננו הדאו הנצחי, ושהשם שאפשר לנקוב בו איננו השם הנצחי. וו נמצא לפני השמות. כל עוד מרקוס מנסה להבין את היצור, לתת לו מקום מוגדר במפת עולמו, הוא מפספס את מה שהיצור בא לומר: שמתחת לכל השמות והצורות מונח האַיִן, ושדווקא הוא, ולא ההגדרות, הוא הדבר האמיתי ביותר.
לילה גרמני
סרטו הקצר של מקס פונישובסקי, גרמניה, שייך למסורת ארוכה של סיפורים שבהם ההתעוררות אינה סוף אלא פתח. הפילוסופיה הסינית מציעה כאן זווית שאיננה אירופית: לא מאבק של גיבור בכוחות האופל, לא ניצחון של אור על חושך, אלא הכרה בכך שהאופל, האַיִן, אינו הצד שכנגד של הקיום אלא מקורו השקט. הסרט משאיר את מרקוס בלי גאולה ובלי אסון ברור, וזו נאמנותו העמוקה ביותר לרוח של וו, שאינו מבטיח דבר מלבד הפתיחות שממנה הכל נובע.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
ארבע עשרה דקות על הסף שבין היֵש לאַיִן. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.