המורה הזן היפני דוגן טבע במאה השלוש עשרה מונח שממשיך להדהד: uji, זמן-הוויה. הזמן, טען, איננו קו חיצוני שעליו נעים הדברים כמו על מסילה. הזמן הוא ההוויה עצמה, וכל קיום הוא זמן מגולם. אין דבר שקיים "בתוך" הזמן, שכן הדבר עצמו הוא זמן. "כרונוס" של פרצ'וטוב ניקיטה מספר על בניין ענק בשם כרונוס הנבנה צמוד לבית יתומים ובולע עוד ועוד קרקע, בעוד אירינה המורה מנסה בכל כוחה להגן על הילדים. השם, כרונוס, הזמן היווני, קורא לנו לקרוא את הסרט דרך שאלת הזמן עצמה.

הזמן שאינו זורם, אלא מתגלם

אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כנהר שנושא אותנו הלאה בעל כורחנו. דוגן הפך את התמונה על פיה. אין זמן שבתוכו קורים דברים, יש דברים שהם עצמם זמן. ההר הוא זמן, הים הוא זמן, וגם הבניין המתרחב הוא צורה של זמן שמתגלם בבטון ובברזל. כשהמתחם בולע קרקע, אין זה זמן מופשט שחולף על פני מקום, אלא הוויה שמשנה ממש את פני העולם ברגע הנתון. הזמן, אצל דוגן, איננו רקע שקוף אלא הנוכחות הכבדה ביותר שיש, וכאן היא לובשת צורה של מבנה זוחל.

הבניין הבולע כזמן שנעשה מוצק

כרונוס, בשם היווני, הוא הזמן שאוכל את ילדיו. בסרט, הזמן לובש צורה של מבנה שמתקדם ומכלה בלי רחם. דוגן היה רואה כאן לא מטפורה בלבד אלא אמת מילולית: העתיד המתקרב אינו מופשט ורחוק, הוא נוכח כאן ועכשיו, בכל אבן שנוספת למתחם. ההתפשטות של הבניין היא זמן-הוויה שאפשר לגעת בו, כובד ממשי שדוחק את המרחב של ההווה וצר את גבולותיו. בכל יום שעובר, הזמן תופס עוד נתח קרקע, ומה שהיה מרחב פתוח של חיים הופך לצל של מה שעתיד לבלוע אותו.

כל רגע הוא שלם

לצד האימה שבזמן הבולע, דוגן מציע נחמה עמוקה. אם כל רגע הוא זמן-הוויה שלם בפני עצמו, אזי ההווה איננו רק פרוזדור אל אבדון עתידי. הרגע שבו אירינה עומדת בין הילדים לבין המתחם הוא רגע מלא, בעל ערך משל עצמו, ולא רק חוליה זניחה בדרך אל סוף ידוע מראש. דוגן קרא לתרגל נוכחות מלאה ברגע, מפני שהרגע הזה אינו חוזר לעולם ואינו זקוק להצדקה מן העתיד. גם אם הבניין ינצח בסוף, הרגע של ההגנה עומד בזכות עצמו ואינו נמחק על ידי מה שיבוא אחריו.

ההגנה כמעשה של הווה

אירינה תעשה כל שביכולתה כדי להגן על הילדים. במונחים של דוגן, ההגנה הזו אינה מאבק בזמן מופשט וחיצוני אלא פעולה מוחלטת בתוך זמן-ההוויה הנוכחי. אין ערובה שתנצח את הבניין הזוחל, אך מעשה ההגנה עצמו הוא ביטוי מלא ושלם של קיומה ברגע הזה. הפעולה אינה נמדדת רק בתוצאתה העתידית, אלא בשלמותה בהווה, בכך שהיא מבטאת את מלוא נוכחותה. דוגן לימד שהמעשה הנכון אינו זה שמצליח, אלא זה שנעשה במלואו, כאן, כביטוי טהור של מי שעושה אותו.

הילדות מול המכלה

מול הזמן הבולע ניצבת הילדוּת, ראשית החיים, ההבטחה שטרם מומשה. המתח בין בית היתומים לבין המתחם המתפשט הוא מתח בין ראשית לבין כיליון, בין רגע שנפתח לבין זמן שנסגר. דוגן לא ניחם בבריחה מן הזמן, שכן אין לאן לברוח מן ההוויה עצמה, אלא בהתעוררות בתוכו, בנוכחות מלאה ברגע החולף. הסרט הרוסי הקצר הזה מציב את השאלה בלי לפתור אותה בכוח, ומשאיר אותנו נוכחים מול הזמן עצמו, מול כובדו ומול יופיו כאחד. סרטו הקצר של פרצ'וטוב ניקיטה, רוסיה 2025.

לחיות את הזמן, לא להימדד בו

אם הזמן הוא ההוויה עצמה, אז אין מקום לברוח אליו ואין מקום לברוח ממנו, שכן בכל מקום שנהיה בו נהיה זמן. נותרת רק האפשרות לחיות אותו במלואו, כאן, בעודו מתגלם ומשתנה. זו התביעה השקטה שדוגן משאיר לנו, וגם הסרט הזה: לא להמתין לסוף כדי לדעת אם הרגע היה שווה, אלא לחיות כל רגע כאילו הוא כל הזמן שיש.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שמונה עשרה דקות שבהן הזמן נעשה ממשי. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.