מרתה נוסבאום פתחה את אחד מספריה הגדולים בשאלה עתיקה מן היוונים: עד כמה החיים הטובים חשופים למקרה ולמזל. היא טענה, כנגד פיתוי החוסן העצמי המוחלט, שדווקא השבירות היא מקור הערך. אנחנו אוהבים דברים יקרים מפני שהם עלולים לאבוד, ואילו היו נצחיים ובלתי פגיעים, לא היינו אוהבים אותם כלל. "קופסת המוזיקה, הנשימה האחרונה" של פביאן קסטרו שואל את השאלה הזאת בקצה הקיצוני שלה: כשלא נשאר יותר חיים בעולם, מה נותר. נוסבאום למדה מן הטרגדיה היוונית שאין חיים אנושיים ראויים בלי חשיפה לאובדן, ושהניסיון להתבצר מפני הפגיעות אינו מציל את האדם אלא מרוקן אותו ממה שעושה אותו אנושי.

השאלה שבסוף

הסרט שואל לאן הולכים הרגשות, האהבות והחוויות כשהחיים תמים. אין זו שאלה מופשטת אלא נגיעה ישירה במוות, ויש לגעת בה בכובד ראש ובעדינות. נוסבאום היתה מבחינה כאן בין שתי דרכים להתמודד עם הסוף. האחת מבקשת להתחסן מפני האובדן, לטעון שמה שאמיתי ונצחי אינו יכול לאבוד לעולם. השנייה, שהיא דרכה, מקבלת את השבירות ומוצאת בה עצמה את משמעות מה שהיה יקר, במקום להתכחש לה. השאלה של הסרט אינה מבקשת נחמה זולה ואינה מבטיחה עולם שכולו טוב, אלא מזמינה להביט בסוף בעיניים פקוחות ולשאול מה היה שווה כל כך שכעת כואב לאבד אותו.

נגד החוסן המושלם

מסורת פילוסופית ארוכה, מהסטואים ואילך, ביקשה להגן על האדם מפני הסבל דרך אדישות למה שאובד, דרך ניתוק מרצון. נוסבאום חלקה עליה בכל תוקף. אדם שאינו פגיע, שלא שום אובדן יכול לגעת בו, הוא גם אדם שאינו אוהב, שכן אהבה היא בדיוק ההיפתחות אל מה שעלול לפצוע. קופסת המוזיקה שבשם הסרט היא דימוי מדויק לכך: מנגינה שבקעה מן הקפיץ יפה דווקא מפני שהיא ארעית, מפני שהיא נחלשת, נדמית ואינה נשמרת לעד.

הרגש כשיפוט על העולם

נוסבאום טענה שהרגשות אינם סערות עיוורות אלא שיפוטים על מה שחשוב לנו. אבל על מי שיקר הוא הכרה בערכו, לא חולשה שיש להתגבר עליה. כשהסרט שואל לאן הולכים הרגשות, הוא מניח שהרגש נושא ידע: הוא יודע שהאדם שאהבנו היה בעל ערך שאין לו תחליף. לכן האובדן כואב כל כך, ולכן הכאב עצמו הוא עדות ולא פגם. הוא מודד בדיוק את גודל מה שהיה, ומעיד עליו יותר מכל מילה של נחמה.

אהבה כהיפתחות

בשביל נוסבאום, לאהוב פירושו להעניק לגורלו של אחר משקל בגורל שלנו, ובכך למסור לו חלק מן השליטה בחיינו. זו סכנה, אך גם עומק שאין בלעדיו. הסרט, שנוגע ברגע שבו הכול נגמר, מעמיד את השאלה איזה ערך היה לכל אותם קשרים שעכשיו מסתיימים. נוסבאום היתה משיבה שהערך היה אמיתי דווקא משום שהיה חשוף לסוף הזה. אהבה מוגנת מכל אובדן לא היתה אהבה כלל, אלא צל חיוור שלה.

מה שנשאר

אם החיים חשופים לאובדן, מה בכל זאת נשאר. נוסבאום לא הבטיחה נצח, אך הצביעה על משהו: הערך שהיה אינו נמחק בכך שחלף. חיים ראויים, לדבריה, אינם אלה שהצליחו להימלט מן השבירות, אלא אלה שהעזו להיות פגיעים ולאהוב בכל זאת. מה שנשאר, בקריאה הזאת, אינו חומר ואינו זיכרון בלבד, אלא העובדה עצמה שהדבר היה יקר, ושהאהבה כלפיו היתה אמת שלא ניתן למחוק מן העבר.

יופי בגלל הסוף

יש נטייה לראות במוות את מה שמאיים על המשמעות ומרוקן אותה. נוסבאום מלמדת ההפך: הסופיות היא מה שמעניק לחיים את חדותם ואת יופיים, כמו מסגרת שבלעדיה התמונה נמסה. סרטו הקצר של פביאן קסטרו, ארגנטינה 2024, מחזיק את הפרדוקס הזה בעדינות. הוא אינו מבטיח שדבר לא ילך לאיבוד, אלא לוחש שדווקא מפני שהכול חולף, כל נשימה וכל אהבה נעשו בעלות ערך שאין לו תחליף.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

עשר דקות על מה שנשאר כשהמנגינה נדמית. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.