ג'ורג' ברקלי ניסח את אחת הטענות הנועזות והמפתיעות בתולדות הפילוסופיה: אסה אסט פרקיפי, להיות פירושו להיתפס. אין לפי דבריו חומר מת ואטום שקיים בפני עצמו מאחורי התפיסות, יש רק איכויות נראות, נשמעות ומורגשות, וקיומן טמון בכך שהן נתפסות בידי תודעה. הפורטרט הקולנועי הקצר הזה של בומביי, המצולם על פילם סופר 8, הוא כמעט תרגיל מעשי ומזוקק בפילוסופיה הברקליאנית של המבט והתפיסה. ברקלי, הבישוף האירי, לא ביקש להכחיש שהעולם קיים, אלא לטעון שקיומו כרוך תמיד בהיותו נחווה בידי תודעה כלשהי. עיר איננה, לדבריו, גוש חומר אילם הממתין שיבחינו בו, אלא מארג חי של רשמים שקם לחיים ברגע שמישהו מביט. שתי דקות של פילם על בומביי מספיקות כדי להעמיד את הרעיון הנועז הזה למבחן, ולהראות עד כמה הוא קרוב לחוויית הצפייה עצמה, שבה עיר שלמה קמה לחיים אך ורק בתוך העין המביטה בה.
העיר כאלומת תפיסות
ברקלי היה אומר שאין עיר מופשטת ומוצקה המונחת מתחת לרשמים וממתינה שנגלה אותה, יש רק רצף חי של מראות, צלילים, ריחות וקצב שנקלטים בתודעה ומרכיבים אותה. בומביי של הסרט אינה עצם מוצק ובלתי תלוי אלא מקבץ נושם של הבזקים חושיים, וזו בדיוק ההתעקשות הברקליאנית: המציאות שאנו מכירים ואוהבים עשויה מן הנתפס עצמו, מן ההופעה החיה, לא ממשהו חבוי ואפור שמסתתר מאחוריה.
המצלמה כתודעה תופסת
אצל ברקלי אין תפיסה בלי תופס, אין נראה בלי רואה. המצלמה בסרט אינה עין ניטרלית ומכנית אלא מבט אישי ופיוטי שבורר, ממסגר ומעניק צורה ומשמעות. העיר שאנו רואים על המסך היא העיר כפי שהיא נתפסת דרך רגישות אנושית מסוימת ומיוחדת. ברקלי היה מדגיש בתוקף שאין כאן שום זיוף של מציאות אובייקטיבית שאבדה, אלא גילוי עמוק של האמת שכל מציאות שהיא נגלית תמיד למישהו, לתודעה שקולטת אותה.
הגרעיניות של הפילם
מרקם הסופר 8, גרגירי, חומרי ומלא חיים, מזכיר לצופה בכל רגע שהוא רואה תפיסה מתווכת ולא חלון שקוף ושקוף אל דבר כשלעצמו. ברקלי אהב דוגמאות כאלה בדיוק, שבהן אופן ההופעה עצמו בולט וגלוי ומדגיש שהאיכות הנראית היא הדבר עצמו מבחינתנו, ואין מעבר לה. הגרגר הנע על התמונה איננו מכשול או הפרעה בין העין לעיר, אלא הוא עצמו חלק בלתי נפרד מן העיר הנתפסת, ממרקם הופעתה בפנינו.
קצב, ריח, קול
הסרט מבקש ללכוד לא רק מראה חזותי אלא קצב שלם ואווירה עוטפת. ברקלי הבין לעומק שהעולם החושי הוא רב חושי במהותו, שזירה עשירה של רשמים שאין להם מצע משותף אחר מלבד עצם היותם נחווים יחד בתודעה אחת. פורטרט של עיר דרך מקצבה ואנשיה הוא הצגה חיה של אותה שזירה עצמה: בומביי אינה אלא האופן שבו כל הרשמים האלה מצטרפים ומתלכדים בתוך חוויה אנושית אחת שלמה.
מבט אחד מני רבים
אם קיום פירושו היתפסות, אזי יש בומביי רבות כמספר המביטים בה, וכל מבט מגלה עיר משלו. סרטה הקצר של אפרנה ראו, הודו 2025, אינו מתיימר כלל להראות את העיר האמיתית והאחת שמעבר לכל המבטים, אלא להציע בענווה מבט אחד, כן, אישי ומוגדר היטב. ברקלי היה מברך בחום על הצניעות הזאת, שאינה מתחזה לאובייקטיביות מוחלטת שאין לה קיום, ומודה בגלוי שכל ראייה נובעת מנקודת מבט חיה.
העיר שנשארת בעין
שתי דקות בלבד של סרט מותירות בצופה דימוי חי שממשיך להתקיים בזיכרונו, כלומר להיתפס שוב ושוב בתודעה. ברקלי לימד שזה בעצם כל מה שיש, וזה לא מעט אלא הרבה מאוד. בומביי אינה נמצאת אי שם מחוץ לנו וממתינה באדישות שנבחין בה, היא קמה לחיים מחדש בכל פעם שמישהו רואה אותה או נזכר בה. ולרגע קסום אחד, גם הצופה הרחוק הופך למקום שבו העיר בומביי מתקיימת באמת.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שתי דקות של עיר שנראית ונחווית. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.