ארתור שופנהאואר תיאר את מהות העולם ככוח אחד, רצון עיוור ובלתי נלאה, שדוחף כל יצור לחיות, לרצות ולהשתוקק בלי הרף. הרצון הזה אינו בוחר את מושאיו בחוכמה, הוא פשוט דוחף, ולעולם אינו שבע, שכן כל מילוי מוליד חוסר חדש. מתחת לכל מעשה ולכל תשוקה פועם אותו כוח קדום. 'דבק הציפורים' לוכד זוג בתוך סגר, ומראה איך התשוקות המודחקות שלהם צפות ועולות דווקא כשאין לאן לברוח, כאילו נדבקו למקומם.

העולם כרצון

שופנהאואר טען שמאחורי כל התופעות פועם רצון יחיד, כוח קמאי שאין לו תכלית מעבר לעצם ההימשכות. הרצון מתגלה בכל דחף, ברעב, בתשוקה, בשאיפה, והוא זהה בכולם, גם אם הוא לובש פנים שונות. הוא עיוור, כלומר חסר מטרה מודעת, ובכל זאת שולט בכל ומניע את הכול. האדם מדמה לעצמו שהוא בוחר ושכל מעשיו נובעים משיקול, אך לרוב הוא נגרר אחרי הרצון שפועל בו בלי ידיעתו. זו נקודת המוצא של הפסימיות השופנהאוארית, ההכרה שאיננו אדוני עצמנו, שאנחנו נישאים בידי כוח שאינו שואל אותנו לרצוננו, ושפועל בנו גם כשאנו סבורים שאנו פועלים בו.

הסגר שאין ממנו מנוס

בסרט הזוג נמצא בסגר, כלוא בבית ובזמן, ללא מוצא ברור. הסגירות הזאת היא תמונה פיזית של מצב שהוא לדעת שופנהאואר קיומי בעצם. הרצון לוכד אותנו תמיד, גם בלי מגפה, גם בעולם פתוח. אך כשנשללת ההסחה החיצונית, כשאין לאן ללכת ואין במה להתעסק, נחשף הרצון בעירומו. הזוג נאלץ להישאר עם עצמו, פנים אל פנים, ובדיוק שם צפות התשוקות שהיומיום אפשר להסתיר מאחורי עיסוקים. הסגר אינו יוצר את הלחץ, הוא רק מסיר את המסך שכיסה עליו. מה שהיה תמיד שם, מתחת לפני השטח, מתגלה כשנעלמות כל הדרכים לברוח ממנו החוצה.

הבריחה אל המסך

הזוג מחפש מפלט בתוכנית טלוויזיה כדי לברוח מן המתחים שביניהם. שופנהאואר הכיר היטב את מנגנון הבריחה הזה. כדי לא לחוש את דחיפת הרצון בלי הרף, אנחנו רודפים אחרי הסחות, אחרי בידור שממלא את הריק לרגע ומרדים את התודעה. אך ההסחה אינה פותרת דבר, היא רק דוחה את המפגש עם עצמנו. התוכנית שהזוג צופה בה היא ניסיון להשקיט את הרצון מבחוץ, למלא את השקט בקולות זרים, וכמו כל ניסיון כזה, היא נכשלת ומחזירה אותם אל עצמם ביתר שאת. המסך אינו חוצץ בפני התשוקה אלא רק מעכב אותה, ובסופו של דבר מה שהודחק שב ועולה, חזק יותר משהיה.

התשוקה שצפה

ככל שהבידוד מעמיק, תשוקות מודחקות ופגיעויות נסתרות צפות. שופנהאואר לימד שהדחקה אינה מבטלת את הרצון, רק דוחקת אותו למטה, ומשם הוא לוחץ בכוח גדול יותר, כמו קפיץ שנדחס. מה שהזוג הסתיר מעצמו שב ועולה, לא כבחירה מודעת אלא כהתפרצות שאין לעצור. זהו הרצון שמסרב להישאר כבוש. הפגיעויות שצפות אינן חולשה מקרית אלא עדות לכך שמתחת לפני השטח פועל תמיד כוח שאין להשתיקו לצמיתות. שופנהאואר קדם בכך לתובנות מאוחרות על הנפש, בהבינו שמה שדוחים מן התודעה אינו נעלם אלא ממתין, ושככל שמדכאים אותו בכוח, כך גדולה יותר עוצמת שובו.

שם שהוא מלכודת

דבק הציפורים הוא חומר דביק שבו נלכדות ציפורים קטנות. השם קולע ללב תורת הרצון. ככל שהציפור מפרפרת כדי להשתחרר, כך היא נדבקת יותר, וכל תנועת מאבק מהדקת את אחיזת הדבק. שופנהאואר תיאר בדיוק דינמיקה כזאת, שבה המאמץ לספק את הרצון או לברוח ממנו רק מהדק את אחיזתו עלינו. הזוג בסרט נאבק במתחים שביניהם, וכל תנועה מעמיקה את המלכודת במקום לפתוח אותה. הפרפור עצמו הוא חלק מן הדבק, וההיחלצות נעשית קשה יותר ככל שמנסים בכוח. הפרדוקס הזה עומד בלב הפסימיות של שופנהאואר, שראה שהרצון לוכד אותנו דווקא דרך רצוננו שלנו להשתחרר ממנו.

להביט בלי אשליה

הפסימיות של שופנהאואר אינה ייאוש ריק אלא פיכחון, סירוב להתעטף באשליות נחמה זולות. סרטם הקצר של דוידה גאלי ומיכלה לקה, איטליה 2024, בוחר באותו פיכחון. הוא אינו מסיים בפיוס קל ואינו מבטיח שהרצון יירגע לפתע ושהכול יבוא על מקומו, אלא מניח לזוג להתעמת עם עצמו ועם מה שצף בו. בזה הוא נאמן לשופנהאואר, שסבר שהצעד הראשון אל שחרור כלשהו, ולו חלקי, הוא לראות את הרצון כפי שהוא, בלי לכסות עליו במסך של בידור או של אשליה. רק מי שמעז להביט בכוח שמניע אותו יכול אולי, לרגעים, לרפות מעט מאחיזתו, ובכך פותח הסרט פתח דק של תקווה בתוך הפיכחון.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

תשע דקות של תשוקה שצפה בסגר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.