דני דידרו העמיד בחיבורו פרדוקס על השחקן טענה מטרידה ומהפכנית: השחקן הגדול באמת אינו חש כלל את הרגש שהוא מגלם על הבמה, אלא שולט בו מבחוץ בקור רוח מוחלט ומנגן אותו כמו מוזיקאי את כלי הנגינה. בדיאלוג המבריק בן דודו של ראמו הוא הרחיב את הרעיון אל החברה כולה, וצייר טפיל שנון שמשחק כל תפקיד לפי הצורך והרגע. הסרט הקצר הזה, על שני שותפים לדירה השקועים במשחק ביזארי של שליטה, הוא במה קטנה ומדויקת לפרדוקס הדידרויאני הזה. דידרו, מגדולי ההשכלה ועורך האנציקלופדיה, הבין שכל מפגש חברתי הוא סוג של תיאטרון, ושהשאלה מי באמת חש ומי רק מגלם רודפת אותנו בכל חדר. שני שותפים במשחק שליטה ביזארי הם זירה מזוקקת לשאלה הזאת, מקום שבו כל מחווה עשויה להיות אמת או הצגה.
לשחק רגש בלי לחוש אותו
לפי דידרו, מי ששולט באמת בסיטואציה הוא מי שמשחק את עצמו בשליטה מלאה במקום להיסחף ברגש אמיתי. שני השותפים בסרט נעים בתוך משחק מתוח שבו כל אחד מנסה בכל כוחו להחזיק בשליטה, כלומר להישאר השחקן הקר ולא הנשחק המתרגש. המתח הדרמטי כולו נובע מן השאלה החדה מי מהם באמת מרגיש ומי רק מנגן רגש מחושב כדי לנצח, ומי מן השניים יאבד ראשון את קור הרוח ויחשוף את פנימיותו האמיתית.
הטפיל של ראמו
בן דודו של ראמו הוא דמות מרתקת שמחליפה מסכות בלי הרף, מתרפסת ומתריסה חליפות, מפני שאין לה עצמי קבוע ומוצק מתחת לכל התפקידים המתחלפים. הדינמיקה המשונה בין השותפים בסרט מזכירה זאת מאוד: זהותם נבנית ומתפרקת בזמן אמת בתוך המשחק עצמו, ללא גרעין יציב. דידרו לא שפט את הטפיל בפשטות מוסרית, הוא הודה בכנות שיש בו דווקא כנות מוזרה ונדירה, זו של מי שיודע היטב שהוא משחק ואינו מתכחש לכך.
הצופה השלישי שמשנה הכל
כשאחד מהשניים מזמין בחורה לדירה, נכנס לפתע אל הזירה צופה חדש, ומיד, כברגע, משתנה כל טיב המשחק וכלליו. דידרו ידע היטב שהנוכחות של קהל, ולו קהל של אדם אחד, הופכת התנהגות פרטית לביצוע מודע. השליטה שהיתה עד כה פנימית ושקטה מקבלת עתה עדה חיצונית, וכל מחווה קטנה נטענת מיד במשמעות של הצגה. הצופה השלישי אינו פסיבי ואינו נייטרלי, עצם קיומו בחדר מכתיב לשני השחקנים תפקיד חדש ומורכב יותר.
ביזאריות כחשיפת מבנה
המשחק הביזארי בסרט אינו סתם גחמה או קפריזה. דידרו אהב מאוד את הקצה, את הסיטואציה הקיצונית והלא שגרתית שחושפת בבהירות את המנגנון הרגיל והסמוי שמתחבא היטב בתוך השגרה היומיומית. כשההתנהגות נעשית מוזרה וחריגה, נחשף לפתע בפני הצופה עד כמה גם ההתנהגות הרגילה והמנומסת שלנו היא בעצם סדרה מתמשכת של תפקידים. הביזאריות בסרט היא בעצם זכוכית מגדלת חדה על מה שכולנו עושים כל הזמן בלי לשים לב.
שליטה כאשליה נמשכת
סרטו הקצר של זאבייר מייקל גריפית'ס, ארה"ב 2022, מותח את משחק השליטה בין השניים עד לנקודה שבה כבר לא ברור כלל מי באמת מחזיק במושכות ומי נשלט. דידרו היה מזהה כאן מיד את האמת האחרונה והמפוכחת של הפרדוקס שלו: מי שחושב שהוא נמצא לגמרי בשליטה כבר נסחף בלי ששם לב. השליטה המושלמת של השחקן היא עצמה, בסופו של דבר, סוג של תפקיד ומסכה, ולכן גם היא שברירית ונתונה בכל רגע לקריסה פתאומית.
מי הוא זה שמאחורי כל התפקידים
הפרדוקס העמוק של דידרו מותיר בסופו שאלה גדולה ופתוחה: אם אנו משחקים תפקידים כל הזמן ובכל מצב, מיהו אם כן זה שמשחק אותם. הסרט אינו ממהר כלל לענות על השאלה הזאת, והוא מותיר את הצופה מול חוסר הוודאות המסחרר הזה. אולי, כפי שרמז דידרו עצמו בערמומיות, העצמי אינו מונח מתחת למסכות וממתין להיחשף, אלא נוצר ומתהווה דווקא בתנועה החיה שביניהן, בדיוק כמו במשחק שאנו רואים על המסך.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשר דקות של משחק שליטה סגור. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.