אחרי רעש האדמה שהחריב את ליסבון בשנת 1755 איבד וולטייר את סבלנותו כלפי הנוסחה המנחמת שלפיה אנו חיים בעולם הטוב מכל העולמות האפשריים. בקנדיד הוא שלח את גיבורו התמים דרך שרשרת אכזרית של אסונות כדי לבחון אם אפשר עדיין לומר בכנות שהכל מתנהל לטובה. הסרט האנתולוגי הזה, שמפרק את נפילת הציוויליזציה לשלושה חזיונות של נטישה אלוהית, ממשיך בדיוק את החקירה הוולטריאנית על מקומו של הרוע בעולם. וולטייר לא היה אתאיסט פשוט אלא לוחם עיקש נגד השאננות של מי שממהר להצדיק כל אסון בשם תוכנית עליונה ונסתרת. הסרט, על שלושת חזיונותיו הקשים, אינו מספק נחמה כזאת אלא דורש מן הצופה להביט בכיליון בעיניים פקוחות. זו בדיוק העמדה שוולטייר תבע: לא לעצום עיניים מול הרוע, אך גם לא לשקוע בו עד אובדן הרצון לפעול.
הנוסחה שוולטייר בא לנפץ
לייבניץ טען שאלוהים, בהיותו מושלם, בחר מבין אינסוף העולמות האפשריים דווקא בטוב שבהם, ולכן כל רוע הוא חלק הכרחי בתמונה הרמונית שאיננו רואים במלואה. וולטייר ראה בכך אכזריות מנומסת, נחמה שמבקשת מן הסובל להצדיק את סבלו. שלושת הסיפורים בסרט, שבהם צדק מעוות, יופי מחולל ואמת שנכבית, הם שלוש דחיות חדות של הנחמה הזאת. כל אחד מהם שואל כיצד אפשר לכנות טוב עולם שבו זה קורה.
כשהאלים מסיטים פניהם
הביטוי החוזר בסרט על אלים שמפנים מבטם נוגע בלב התיאודיציה, בעיית הצדקת הרוע בעולם שיש בו כביכול השגחה. וולטייר לא הכריז על מות האל אלא על שתיקתו הבלתי נסבלת, על ההשגחה שאינה מגיבה לזעקה. נטישה אלוהית איננה היעדר גרידא, היא הותרת האדם מול תוצאות מעשיו בלי הבטחה שמישהו סופר את הדמעות. הסרט הופך את התחושה המופשטת הזאת לחזיון חזותי מוחשי של שמים שנאטמו.
שלושה עמודי תווך שנשברים
הסרט בונה את חורבנו על השחתת הצדק, היופי והאמת, שלושת הערכים שהמסורת הפילוסופית ראתה כקדושים ונצחיים. וולטייר היה מזהה כאן את שדה הקרב של חייו עצמו: כל ימיו נלחם למען אמת שאינה נכנעת לכוח ולמען צדק ארצי כשההשגחה שותקת. פירוקם של שלושת העמודים בזה אחר זה הוא בדיוק התרחיש שממנו חשש, עולם שבו נותרים בלי אמת מנחה, בלי יופי מנחם ובלי צדק שמגן על החלש.
לעבד את הגן במקום להצדיק את החורבן
קנדיד אינו מסתיים בייאוש מוחלט אלא במשפט מפוכח וצנוע: עלינו לעבד את גננו. וולטייר לא הציע להכחיש את הרוע ולא לשקוע בו עד אובדן, אלא לפעול בתחום המצומצם שבו יש לנו אחיזה ממשית. סרט אפוקליפטי מציב את הקצה ההפוך של אותו רצף, את מה שקורה כשאיש אינו מעבד עוד דבר, כשידיים מרפות והכל נמסר לכליון. בין הגן לחורבן משתרעת כל האתיקה המעשית של וולטייר.
סוריאליזם אפל כנשק ביקורתי
וולטייר כתב סאטירה חדה כתער כדי לחדור מבעד לשאננות ולזעזע את הקורא מתרדמתו. הסרט משתמש בסוריאליזם אפל ובהדר ביבלי לאותה מטרה בדיוק, יצירת זעזוע שמכריח מחשבה במקום להרדים. סרטו הקצר של סירו איאלה, ארגנטינה/ארה"ב 2025, בונה טריפטיך של חזיונות בוערים לא כדי להתענג על ההרס אלא כדי להעמיד את הצופה מול השאלה שוולטייר סירב לסגור. הזעזוע כאן הוא אמצעי, לא מטרה.
האור האחרון של התבונה
בסרט מהבהב ונכבה אחרון אורות התבונה, וזה בדיוק המקום שבו וולטייר סירב להיכנע גם במחשכים. עצם היכולת לראות את החושך ולקרוא לו בשמו הנכון היא כבר ניצוץ של אותה תבונה שמסרבת לכבות. הצופה שיוצא מכאן אינו אמור להתנחם בקלות, אלא לאחוז בניצוץ הקטן ולסרב לומר שהכל לטובה. באחיזה העקשנית הזאת, בסירוב להצדיק את הרוע, נשמרת הרוח הוולטריאנית עד הפריים האחרון.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
ירידה קולנועית אל קץ כל הדברים. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.