בפרק העשרים ושמונה של “דאו דה ג’ינג” מציב לאוזי דימוי מוזר וטעון: פּוּ, גוש עץ שטרם סותת. זהו החומר לפני שהאומן נגע בו, לפני שהוחלט אם יהיה שולחן או פסל או קורה. לאוזי אינו רואה בגוש הזה חוסר אלא עושר, משום שברגע שהאומן חותך הוא מרוויח צורה אחת ומאבד את כל שאר הצורות שהיו אפשריות. אנדרה, הילד שדמיונו פרוע ואולי רואה את מה שאנחנו כבר איננו רואים, חי עדיין בתוך הגוש הזה, לפני החיתוך הגדול שקוראים לו התבגרות.
לראות לפני שנתנו שמות
המבוגר נכנס לחדר וממיין מיד: זה צל של הווילון, זה רעש של הצנרת, זה כלום. הילד עדיין לא חתם על ההסכם הזה. הוא מביט בחדר בלי לחלק אותו מראש למסוכן ולבטוח, לאמיתי ולמדומה, ולכן הוא רואה בו הרבה יותר. לאוזי היה קורא לזה קרבה למקור, לא נאיביות אלא מצב שבו העולם עדיין לא הצטמצם לקטגוריות שקיבלנו מאחרים. מה שנראה לנו כדמיון פרוע הוא לעיתים פשוט עין שטרם למדה להתעלם, עין שעדיין קולטת את מלוא הרוחב שהמציאות מציעה לה.
הסיתות ששמו חינוך
גדילה, במונחים דאואיסטיים, היא רצף ארוך של חיתוכים. כל כלל שאנו לומדים, כל “אין דבר כזה” שאומרים לנו, כל צחוק של מבוגר על פחד של ילד, מסתת עוד שבב מן הגוש. בסופו של התהליך מתקבל אדם שימושי, שיודע להבחין בין מציאות לדמיון ולתפקד בעולם, אך גם אדם שאיבד את הגישה למרחב הפתוח שממנו נחתך. לאוזי לא התנגד לחלוטין לסיתות, שהרי בלעדיו אין תפקוד, אך הזהיר מפני שכחת המקור. הסרט אינו מקונן על התבגרותו של אנדרה, אך הוא פותח סדק אל אותו רגע שלפני הסיתות.
אומץ כתנאי לראייה
התיאור מזהיר שזהו סרט רק לילדים אמיצים, ויש בכך אמת פילוסופית מדויקת. כדי לשהות בגוש הלא מסותת צריך אומץ, משום שאין בו את הביטחון הרך של השמות. מי שיודע שהצל הוא רק צל מוגן מפניו על ידי ההגדרה. מי שעדיין אינו יודע, נחשף לו במלוא זרותו. האומץ של אנדרה איננו היעדר פחד, אלא נכונות לפגוש את מה שטרם קיבל שם ולכן טרם אולף. זהו אותו אומץ שלאוזי ייחס לחכם, היכולת לעמוד מול העולם הפתוח בלי למהר לסגור אותו בהגדרות מרגיעות.
הפשטות איננה דלות
לאוזי חוזר ומדגיש שהפשטות של פּוּ עשירה יותר מן המורכבות שבאה אחריה. תרבות שלמה של מבוגרים בנויה על שכלולים, על הבחנות דקות, על שכבות של פרשנות שנערמות זו על זו. הילד, בפשטותו, נוגע לעיתים ישירות במה שהמבוגר מגיע אליו רק אחרי מסע ארוך של הסרת שכבות. חדר השינה, מקום ההשכבה והחלום, הוא בדיוק המקום שבו הפשטות הזו עדיין שלטת, שבו הגבול בין ער לחולם רך והדמיון אינו נחשב טעות. הדלות לכאורה של עולם הילד היא למעשה שפעה שאיבדנו.
מה שהעין הבוגרת מפספסת
אם אנדרה רואה דברים שאנחנו לא יכולים לראות, אין זה בהכרח משום שהוא הוזה, אלא משום שאנחנו כבר איננו יכולים. הסיתות שעברנו לימד אותנו לסנן, ובסינון אבד לנו חלק מן המראה. לאוזי היה מציע שדווקא הילד קרוב יותר לאמת של הדברים, לא פחות ממנה. השאלה שהסרט מותיר פתוחה, אם אנדרה הוזה או רואה, איננה שאלה שאפשר להכריע מן החוץ, משום שכלי ההכרעה שלנו כבר עברו את החיתוך. אולי ההבחנה בין דמיון למציאות היא עצמה אחד השבבים הראשונים שנחתכו מגוש הילדות שלנו.
ברזיל של הדמיון
הסרט אינו מנסה להכריע אם אנדרה הוזה או רואה, והכרעה כזו הייתה בוגדת ברוחו. השאלה הדאואיסטית איננה מה נכון אלא מה איבדנו כשהחלטנו מה נכון. סרטו הקצר של תיאגו ברבה, ברזיל, מזמין אותנו לשבת רגע ליד מיטת הילד ולהביט בחדר בעיניו, לפני שהאומן שבתוכנו הרים את האזמל. אין זו קריאה לחזור לילדות, שהרי הגוש כבר סותת, אלא הזמנה לזכור שהיה מרחב פתוח יותר, ושבשולי ראייתנו הבוגרת עדיין מרצד לעיתים משהו ממנו.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשר דקות שמחזירות רגע אל הגוש שטרם סותת. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.