אמפדוקלס מאקרגס לימד ששני כוחות יסודיים מניעים את היקום, אהבה, פִילוֹטֶס, שמושכת את היסודות זה אל זה ומאחדת, ומריבה, נֵייקוֹס, שדוחפת אותם זה מזה ומפרקת. העולם נע במחזור נצחי בין השניים, בין איחוד לפירוד. 'אהבות מלאכותיות' היא דרמה פסיכולוגית אפלה על אישה יפה וכריזמטית שמאחורי קסמה מסתתרת נפש שבורה, ובשפה של אמפדוקלס זהו סיפור על אהבה שהיא באמת מריבה בתחפושת. אמפדוקלס היה גם רופא, גם מדינאי וגם משורר, וראה ביקום שדה קרב נצחי בין שני כוחות, ובאדם עצמו זירה מוקטנת שבה נמשך אותו מאבק. הסרט, דרמה פסיכולוגית אפלה, יורד אל הזירה הפנימית הזאת, ומראה נפש שבה הכף נטתה זה מכבר אל צד המריבה.

שני הכוחות

אצל אמפדוקלס אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט, יש שני כוחות שכל אחד נחוץ במקומו. אהבה מאחדת, מריבה מפרידה, ובלי שניהם לא הייתה תנועה בעולם. אבל כשמריבה מתחפשת לאהבה, נוצר עיוות. הסרט מתאר אישה שמתקרבת אל קורבנותיה בלבוש של אהבה, חודרת אל חיי הזוגיות שלהם, ומפרקת משפחות שלמות. זו פעולה של נייקוס, של הכוח המפרק, אבל היא לובשת את פני פילוטס, את מסכת הקרבה והחום, וזו בדיוק ההונאה.

אהבה מלאכותית

הכותרת מדברת על אהבות מלאכותיות. אמפדוקלס היה מבחין מיד, אהבה מלאכותית אינה אהבה כלל, היא מריבה שמחקה את צורתה של האהבה. היסודות באמת מתאחדים כשפילוטס פועלת, אבל כאן האיחוד מדומה, קרבה שכל תכליתה לפרק. הדמות חסרת האמפתיה מסוגלת לחקות את סימני האהבה בלי לחוש אותה, ולכן קרבתה הרסנית. הסרט חושף כיצד אותו כוח שאמור לאחד יכול, כשהוא מזויף, להיות הכלי היעיל ביותר של הפירוק.

הפצע שמאחורי המסכה

הסרט מבקש לספר לא רק על הפירוק אלא גם על מקורו. הדמות עוצבה בידי טראומה, ופצע העבר רודף אותה בסיוטים. אמפדוקלס לימד שהמחזור בין אהבה למריבה חוזר בלי הרף, ושכל שלב מוליד את הבא. הרוע בסרט אינו חלל ריק, הוא תוצר של פירוק קודם, של אהבה שנשברה מזמן. הנושא רגיש ונוגע בהתעללות, והסרט נדרש אליו בזהירות, בלי ריגוש, ומתאר כיצד מריבה שנזרעה בעבר ממשיכה להתפשט אל ההווה.

המחזור שאינו נעצר

אצל אמפדוקלס מריבה שהתגברה מולידה עוד פירוד, עד שהמחזור מגיע לקצה ומתחיל שוב. הדמות שפירקה משפחות היא עצמה תוצר של פירוק, וכך נמשך הגלגל. הסרט אינו מציע הצדקה, הבנה של מקור אינה סליחה על מעשה, אבל הוא מראה את ההיגיון האמפדוקליסטי, שהפירוק אינו נולד יש מאין, אלא מתגלגל מפצע לפצע. כדי לעצור את המחזור צריך כוח אחר, אהבה אמיתית שתאחד את מה שהתפורר, ולא עוד חיקוי שלה.

המסכה והנפש

אמפדוקלס האמין שהיסודות שבנו הם היסודות שבעולם, ושבנפש פועלים אותם שני הכוחות שמניעים את הקוסמוס. לכן דרמה על נפש אחת היא גם מפה של כוחות יקומיים. סרטו של רוג'ר דאוויל, ברזיל 2020, בונה דיוקן של אישה שבה מריבה גברה על אהבה, ומזמין את הצופה לזהות את שני הכוחות לא כמפלצות רחוקות אלא כיסודות שפועלים, במידה זו או אחרת, בכל נפש ובכל קשר אנושי.

ארבעת השורשים והתערובת השבורה

אמפדוקלס לימד שכל דבר עשוי מארבעה שורשים, אדמה, מים, אוויר ואש, וכי ההבדל בין הדברים הוא ביחס שבו הם מעורבים. אהבה מערבבת אותם היטב, מריבה מפרקת ומעוותת את התערובת. נפש, גם היא, היא תערובת, וכשהיא נשברה בילדות, היחסים שבתוכה יוצאים מאיזונם. הדמות בסרט אינה מפלצת מטבעה, היא תערובת שהופרה, נפש שבה שלטה מריבה במקום אהבה, עד שאיבדה את היכולת לערבב נכון קרבה אל זולת. הסרט נוגע בכך בזהירות, ומראה שגם הרוע הקר ביותר הוא בעיני אמפדוקלס לא היעדר של חומר, אלא יחס שהשתבש בין היסודות שמהם כולנו עשויים.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

כשמריבה לובשת את פני האהבה, הפירוק יעיל שבעתיים. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.