בניגוד למנציוס, שראה את האדם כטוב מלידה, טען שונזי שטבע האדם עקום מיסודו. לא רשע במובן שטני, אלא נטול צורה מכוונת, נמשך בעיוורון אחר תשוקותיו כמו עץ צעיר הגדל עקום אם איש אינו מיישר אותו במוט וביד סבלנית. תיקון, אצל שונזי, אינו כפייה על טבע טוב שהושחת אלא עבודה מתמשכת שמעניקה צורה למה שאין לו צורה מלכתחילה. הסרט הזה, על נער בן שש עשרה שכמיהתו לאהבת אב הופכת לנטל כבד, מביט ברגע שבו העץ הצעיר עומד להיסחף בלי יד שתיישר אותו.
הכמיהה כחומר גלם
הנער אלי שואל את אמו מדוע עזב אביו, והשאלה נותרת פעורה בלי מענה שירפא. שונזי לא היה מגנה את הכמיהה עצמה. הרצון לאהבה, לנחמה, למשמעות, הוא החומר האנושי הבסיסי ביותר, ואין בו רוע. הבעיה אינה ברצון אלא בכך שבלי צורה מכוונת מבחוץ, הוא זורם אל הערוץ הראשון שנפתח לפניו, יהיה אשר יהיה. הכמיהה שאין לה מסגרת אינה נעלמת ואינה נרגעת, היא מחפשת מוצא בכל דרך, ולעיתים המוצא הזמין והקרוב ביותר הוא גם ההרסני שבהם.
קהות החושים כזיוף
שם הסרט, חישה, מנוגד בדיוק למה שאלי מחפש בסופו של דבר: קהות, אנסתזיה, היעדר תחושה. שונזי השתמש במושג ואיי, מאמץ מלאכותי ומכוון, כדי לתאר את התרבות והטקס שמיישרים את האדם ומעניקים לו צורה. אך יש מלאכותי שמיישר את העץ ויש מלאכותי שמעוות אותו עוד יותר. הבריחה מן המציאות דרך קהות חושים היא צורה מזויפת של שליטה עצמית, פתרון שמדמה שקט ורוגע אך מותיר את העץ עקום מתמיד. היא מחקה את התיקון האמיתי בלי לחולל אותו, וזו סכנתה הגדולה.
החבר כמורה שגוי
שונזי הדגיש שוב ושוב את חשיבותם המכרעת של הסביבה, המורה והדוגמה האישית ביישור טבעו של האדם. אלי פוגש בפאו לא מורה שיישר אותו אלא חבר המציע לו ערוץ בריחה נוח. כאן נחשף עומק תובנתו של שונזי: האדם נעשה כמו הסובבים אותו, וגורלו תלוי במידה עצומה במי שניצב לצדו ברגעי המשבר. בהיעדר דמות שתיישר, ממלא את החלל מי שמושך כלפי מטה. אין זו האשמה של הנער או של החבר, אלא תיאור מפוכח וכואב של כמה שברירי הוא גורלו של עץ צעיר שלא מצא יתד לסמוך עליו.
הרגע הבלתי הפיך
התיאור מדבר על רגע בלתי הפיך שישנה את הכל, על נקודה שאין ממנה חזרה. שונזי הבין שיישור הוא עבודה מתמשכת של שנים, וכי דווקא משום כך יש נקודות מסוימות שבהן העקמומיות נקבעת ומתקשה. הסרט אינו מטיף ואינו שופט, אלא מתאר בכובד ראש כיצד רצף של רגעים קטנים, כל אחד לכשעצמו נסבל, מוביל אל סף שאין ממנו חזרה. הפילוסופיה כאן אינה מוסר השכל פשוט, אלא הזמנה להבין את השבריריות של אדם צעיר שאיש לא הושיט לו יד ליישור בזמן, לפני שהעץ התקשה בעיוותו.
המקום שבו התרבות נעדרת
שונזי האמין שהטקס והתרבות, הלי, הם המנגנון שמיישר את האדם ומצילו מכאוס של תשוקות. בסיפורו של אלי מורגש דווקא היעדרם. אין דמות אב שתעביר מסורת, אין מסגרת שתיתן צורה לכאב, אין טקס שדרכו יעבור הנער את משבר ההתבגרות בבטחה. החלל הזה אינו נשאר ריק, הוא מתמלא בסמים ובקהות. שונזי היה קורא לכך התמוטטות של התיקון, לא כישלון מוסרי של הנער אלא כשל של הסביבה שהיה עליה ליישר אותו. הסרט חושף בעדינות כמה תלויים אנו במבנים שאנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם.
בכובד ראש, בלי הטפה
סרטו הקצר של מיקה וילואן קאפדיסו, פיליפינים, נוגע בסבל של התמכרות ובריחה בלי סנסציה ובלי מוסרנות. שונזי מציע לכך מסגרת של חמלה מפוכחת: אם טבענו זקוק ליישור, אז מי שנפל אינו מפלצת אלא עץ שאיש לא סמך לו יתד בזמן. ההבנה הזו אינה מקילה על הכאב ואינה מוחקת את האחריות, אך היא מחליפה שיפוט קר בהבנה של התהליך שהוביל אל התהום. לראות את אלי דרך עיניו של שונזי פירושו לראות לא כישלון של נער, אלא כמיהה אנושית שביקשה יישור ולא מצאה אותו.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשרים דקות על כמיהה שביקשה יישור. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.