לודוויג ויטגנשטיין חתם את ספרו הראשון במשפט שנעשה מפורסם, על מה שאי אפשר לדבר עליו יש לשתוק. אך השתיקה הזאת איננה דלות או ויתור אלא ההפך, היא מצביעה על תחום שלם שקיים ורק אינו נכנס אל תוך רשת השפה, המיסטי, הערכי, עצם העובדה המדהימה שהעולם קיים. יש דברים, טען, שאפשר להראותם אך לא לומר אותם. גבר שמתעורר בחדר לבן, בלי זיכרון ובלי יכולת לזוז, נזרק אל התחום הזה בדיוק, אל מצב שבו הזעקה נחנקת מפני שאין לה מילים ואין לה קול, ובכל זאת היא נוכחת.
החדר הלבן כגבול השפה
החדר הלבן הוא דימוי כמעט מושלם לגבולות עולמו של ויטגנשטיין. אין בו סימנים, אין בו הקשר, אין בו את מה שמעניק למילים אחיזה במציאות. ויטגנשטיין כתב שגבולות שפתי הם גבולות עולמי, וכאשר גבר מתעורר במרחב חסר סימנים לחלוטין, גם עולמו מתכווץ אל נקודה יחידה. הוא מנסה להרכיב את חלקי התעלומה בזה אחר זה, אך אין לו הכלים הלשוניים שבהם נבנית מציאות מובנת. הלובן הריק איננו רק תפאורה אלא המחשה של מצב שבו השפה עדיין לא נאחזה בדבר.
איפה הוא, מתי הוא
שתי שאלותיו הראשונות, איפה ומתי, הן שאלות על הקואורדינטות של הקיום עצמו. ויטגנשטיין לימד שמשמעות של מילה היא מקומה במערכת של מילים אחרות ושל שימושים, וכאשר אין מערכת, השאלות מרחפות באוויר בלי עוגן. הגיבור אינו יכול לענות עליהן מפני שכל תשובה דורשת רקע, לוח משבצות שביחס אליו נקבע מיקום וזמן. בלי עבר ובלי סביבה מוכרת, אפילו השאלות הפשוטות ביותר מתחילות להתרוקן ממשמעות ולהיעשות למלמול ריק.
הזעקה שאין לה מילים
הכותרת מדברת על זעקה אילמת, וזהו לב העניין הויטגנשטייני. הכאב, לימד, איננו נמסר במילה כמו חפץ שמעבירים מיד ליד. אנו לומדים את המילה כאב כתחליף תרבותי לזעקה הראשונית, אך הזעקה עצמה קודמת לשפה ואינה זקוקה לה. גיבור שאין לו קול ואין לו זיכרון מוחזר אל הזעקה שלפני המילים, אל הביטוי הטהור והחשוף שאי אפשר לומר ורק אפשר להראות. האילמות שלו איננה שקט אלא זעקה שנחסמה בדרכה החוצה, כאב שאין לו ערוץ.
להראות במקום לומר
ויטגנשטיין הבדיל בין מה שנאמר בטענה ובין מה שמראה את עצמו בלי להיאמר. יש דברים שאי אפשר לנסח במשפט, והם מתגלים רק בצורה, במבט, בשתיקה, בנעימה. הקולנוע, בהיותו אמנות של דימוי ושל זמן, שולט בדיוק בהראיה הזאת. הסרט אינו יכול לספר לנו את חוויית הכליאה בטענה מנומקת, אך הוא מראה אותה דרך החלל הלבן, דרך הגוף המשותק, דרך הקפאון והשקט. מה שהפילוסופיה נאלצת להשאיר לשתיקה, הקולנוע מסוגל להראות.
האמת שמצמררת בקצה השפה
הגיבור מגלה אמת מצמררת על עצם קיומו, ואצל ויטגנשטיין השאלה על עצם הקיום היא הגבול העליון של השתיקה. לא איך העולם הוא המסתורי באמת, כתב, אלא שהעולם בכלל קיים. עצם היש, עצם העובדה שיש משהו ולא כלום, חורג מכל טענה אפשרית. סרטו הקצר של כריסטיאן סקיבינסקי, גרמניה 2016, מוליך את הצופה אל הקצה הזה, אל הרגע שבו השאלה למה יש בכלל משהו נעשית בלתי נסבלת ובלתי ניתנת לביטוי, ובכל זאת בלתי נמנעת.
הסולם שיש להשליך
ויטגנשטיין סיים את ספרו בדימוי מוזר, הקורא צריך להשליך את הסולם אחרי שטיפס עליו, שכן המשפטים עצמם הם רק אמצעי שיש לזנוח בקצה. הגיבור בחדר הלבן מטפס בסולם כזה, מרכיב פיסות מידע עד שהוא מגיע אל אמת שכבר אינה ניתנת להיאמר במילים שהובילו אליה. הצפייה בסרט היא בעצמה טיפוס כזה, מסע מן ההסבר אל מה שמעבר להסבר. בסופו נותר הצופה, כמו הגיבור, מול שתיקה שאיננה חוסר ידיעה אלא סוג אחר של הבנה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש עשרה דקות של תעלומה קיומית שמשאירות את הצופה מול מה שאין לו מילים. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.