ויטגנשטיין המאוחר זנח את חלום השפה המושלמת והלוגית של ספרו הראשון, ופנה אל השפה כפי שהיא חיה ופועלת בפועל. הוא קרא לשימושים השונים בשפה משחקי לשון, וטען שמשמעות של מילה איננה תמונה נסתרת שהיא מציירת אלא השימוש שלה בתוך פעילות, בתוך צורת חיים ממשית. לכל משחק כללים משלו, ואנו יודעים לשחק בהם בבקיאות בלי שנוכל בהכרח לנסח אותם במפורש. פארודיה בפורמט מוקומנטרי, שמדמה ברצינות תיעוד אמיתי, היא הדגמה שנונה של כך, מפני שהיא משחקת במודע בכללי משחק לשון שכולנו מכירים היטב.
המוקומנטרי כמשחק בתוך משחק
הדוקומנטרי הוא משחק לשון בעל חוקים ברורים ומוכרים, ראיונות מול המצלמה, מבט ישיר, קול מספר סמכותי, כתוביות מלוות. המוקומנטרי לוקח את כל הכללים האלה במלואם ומשחק בהם ברצינות מדומה ומופרזת. ויטגנשטיין היה מצביע על כך שהפארודיה עובדת ומצחיקה רק מפני שהצופה שולט היטב בכללי המשחק המקורי ומזהה את הסטייה מהם. הצחוק נולד מן הפער בין הצורה הרצינית והסמכותית ובין התוכן, מן ההכרה שאנו רואים מהלך לא חוקי המבוצע בתוך משחק מוכר ואהוב.
המשמעות היא השימוש
העיקרון המרכזי של ויטגנשטיין המאוחר הוא שמשמעות איננה דבר נסתר ופנימי אלא דרך שימוש גלויה. אותם משפטים בדיוק, אותן מילים, בהקשר של תיעוד רציני אומרים דבר אחד ומעוררים אמון, ובהקשר של פארודיה אומרים את היפוכו ומעוררים צחוק. הסרט אינו משנה את המילים עצמן אלא את המשחק שבתוכו הן פועלות, ובכך הוא מוכיח בפועל את הטענה הויטגנשטיינית, שאין למילה משמעות קבועה ואחת מחוץ לשימושה הממשי בהקשר נתון.
לספר לאלוהים על התוכניות
הסרט נפתח באמרה עממית, אם אתה רוצה לגרום לאלוהים לצחוק, ספר לו על התוכניות שלך. ויטגנשטיין היה רואה כאן התנגשות בין שני משחקי לשון שונים, זה של התכנון האנושי, המדבר בלשון של ודאות, שליטה וחיזוי, וזה של הגורל, שאינו מציית כלל לחוקי השפה והחישוב שלנו. הפער בין השאיפות האנושיות לבין הגורל הוא בעצם פער בין משחק לשון שאנו שולטים בכלליו ובין מה שחורג לחלוטין מכל כלל שניסחנו וחשבנו לשלוט בו.
צורת החיים שמאחורי הצחוק
ויטגנשטיין הדגיש שמשחק לשון לעולם אינו מרחף באוויר אלא נטוע עמוק בצורת חיים, בשלם של הרגלים, מוסדות, מעשים ותגובות אנושיות. הפארודיה בסרט צוחקת לא רק על ז'אנר קולנועי אלא על צורת חיים שלמה, זו של האדם המודרני שמאמין בכל לבו שיוכל לתכנן ולשלוט בגורלו. הקומדיה חושפת בעדינות את הפער בין הביטחון והסמכות שבהם אנו מדברים על העתיד ובין חוסר השליטה המוחלט שבו אנו חיים אותו בפועל, יום אחר יום.
הגבול של המשחק
ויטגנשטיין לימד שכל משחק לשון מותחם ומוגבל, שיש דברים שפשוט אי אפשר לומר או לעשות בתוכו. הגורל, ההפתעה, הצחוק של אלוהים, שוכנים בדיוק בגבול הזה, במקום שבו התכנון האנושי מגיע לקצה יכולתו ונעצר. סרטם הקצר של פרנסואה ראבס ופליסי דוטרטר, צרפת 2025, משחק בגבול הזה בחוכמה ובקלילות, ומזכיר שהאירוניה היא בעצם הדרך שבה השפה מכירה בענווה בגבולות שלה עצמה, מצביעה על מה שהיא אינה יכולה להכיל.
המשחק שמלמד ענווה
יש בפארודיה, מעבר לצחוק, גם לקח של ענווה. כשהסרט חושף את הכללים של משחק הדוקומנטרי, הוא מזכיר לנו שכל הצורות שבהן אנו מספרים את עצמנו הן משחקים, מוסכמות שאפשר לחקות ולערער. ויטגנשטיין ביקש להשתחרר מן הכישוף של השפה, מן האשליה שהמילים שלנו נוגעות ישירות בממש. הצפייה בסרט מזמינה לחייך לא רק על הדמויות ותוכניותיהן הכושלות, אלא גם על עצמנו, על הביטחון שבו אנו משחקים את משחקי השפה שלנו כאילו הם המציאות עצמה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
תשע דקות של הומור חכם על הפער בין מה שתכננו למה שקרה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.