חנה ארנדט הניחה בלב הגותה מושג אחד שממנו נגזר הכל, הלידתיות. משום שבני אדם נולדים, כלומר משום שכל אדם הוא התחלה חדשה שלא היתה כמותה, יש בעולם היכולת המדהימה לפעול, להתחיל שרשרת של אירועים שאיש לא חזה. הפעולה, בניגוד לעבודה שמשרתת את הישרדות הגוף ולמלאכה שמייצרת חפצים, פירושה להכניס אל תוך העולם משהו חדש שאין לגזור אותו ממה שקדם לו. סרט תיעודי על משפחות רוסיות שהיגרו אל דרום ברזיל וייסדו שם קהילה אנרכיסטית הוא מקרה מובהק של לידתיות פוליטית, של אנשים שהחליטו לא רק לחיות אלא להתחיל עולם.
לצאת ולהתחיל
ההגירה עצמה היא מעשה של לידתיות. אנשים עוקרים ממקום שבו הכל כבר קבוע ומסודר, ומגיעים אל פנים הארץ הריק לכאורה כדי לכונן בו סדר שטרם היה. ארנדט הבדילה בין ההתנהגות, שממשיכה את הקיים ומצייתת לדפוס, ובין הפעולה, שקוטעת אותו ופותחת אופק. המתיישבים בארבנגו לא חיפשו רק אדמה פנויה, הם חיפשו את המרחב שבו אפשר לפתוח דף לבן, להתחיל מערכת יחסים אנושית מנקודת אפס. עצם המעבר מן העולם הישן אל היבשת החדשה היה כבר הצהרה שאפשר להתחיל אחרת.
אנרכיזם כחירות של ריבוי
הקהילה היתה אנרכיסטית, כלומר ביקשה סדר בלי שלטון כופה מלמעלה. ארנדט לא היתה אנרכיסטית, אך הבחנתה בין כוח, הנולד מבני אדם הפועלים יחד, ובין אלימות, הנשענת על כלים ועל כפייה, מאירה את הניסיון הזה. הכוח לדידה איננו שליטה של אחד ברבים אלא מה שקם כאשר רבים מסכימים לפעול במשותף, ומתפוגג ברגע שהם מתפזרים. קהילה חופשית היא ניסוי בכוח מן הסוג הזה, בסדר שאינו נשען על אלימות אלא על הסכמה מתחדשת של שווים.
הופעה בפני אחרים
לידתיות מתממשת רק במרחב ציבורי, במקום שבו אדם מופיע בפני זולתו ונחשף בדיבורו ובמעשהו. הקהילה החדשה בברזיל היתה מרחב הופעה כזה, שבו מהגר שהיה אלמוני נעשה אדם בעל שם, שותף להחלטות ובעל קול. ארנדט טענה שרק בפני אחרים אדם מגלה מי הוא, לא מה הוא, ושהזהות האנושית נולדת מן הפעולה המשותפת. הסרט התיעודי, בכך שהוא מחזיר את הסיפור אל האור, ממשיך את אותו מעשה עצמו, ומעניק הופעה מחודשת למי שההיסטוריה השכיחה מן הזירה.
השבירות של ההתחלה
ארנדט ידעה שכל התחלה שברירית. הפעולה איננה נשלטת, תוצאותיה בלתי צפויות ואי אפשר לבטלן לאחר מעשה. קהילות אוטופיות רבות התפוררו, וגם ארבנגו נעלמה מן הזיכרון עד שסרט חילץ אותה מן השכחה. אך השבריריות איננה כישלון, היא המחיר של החירות עצמה. מה שאפשר לתכנן במלואו ולנבא מראש אינו פעולה אלא ייצור, ורק מה שנתון לכישלון נתון גם לגדולה. הניסיון הכושל להתחיל עדיף בעיני ארנדט על הוויתור על ההתחלה.
הסליחה וההבטחה נגד השכחה
נגד אי הצפיות של הפעולה הציעה ארנדט שני תרופות אנושיות, הסליחה, שמשחררת מכבלי מעשה שאירע ואי אפשר לבטלו, וההבטחה, שמייצבת קצת מן העתיד הפרוץ. קהילה מתקיימת על שתיהן, על היכולת לסלוח על טעויות ועל היכולת להבטיח נאמנות. הסרט הוא סוג של הבטחה מאוחרת, התחייבות שהניסיון הזה לא יימחק כליל מן הזיכרון האנושי. סרטו הדוקומנטרי של גלאובר טיאגו דאל פז, ברזיל 2025, שומר את ההתחלה מפני השכחה ומעניק לה חיים שניים.
העולם כמורשת של מתחילים
ארנדט חתמה את הגותה בתקווה שקשרה במפורש ללידתיות, בכך שעם כל אדם שנולד נכנס אל העולם משהו חדש שעשוי להצילו. העולם, בלשונה, הוא הבית המשותף שבני אדם בונים בין הדורות, והוא זקוק בכל פעם למתחילים חדשים כדי שלא יתאבן. ארבנגו היא עדות זעירה לכך, קבוצת אנשים שביקשה לבנות עולם משלה. הצפייה בסיפורם מזכירה שהעולם אינו גזר דין אלא מורשת פתוחה, ושתמיד עומדת בפנינו האפשרות, השברירית והנפלאה, להתחיל שוב.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שמונה עשרה דקות שמחזירות אל פני השטח פרק אבוד של אידיאה שביקשה להתחיל מחדש. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.