יש יצירות שנכשלות, ויש יצירות שנכשלות בצורה כה מוחלטת, כה כנה, עד שהן חוצות אל עברו השני של הכישלון והופכות לחגיגה. "The Room", שיצא בשנת 2003, הוא הדוגמה המושלמת. אדם אחד — טומי ויסו, יצור מסתורי שאיש אינו יודע בוודאות מהיכן בא או כיצד השיג שישה מיליון דולר — כתב, ביים, הפיק וכיכב בסרט שביקש להיות דרמה אנושית גדולה, ויצא ממנו משהו אחר לגמרי.
הדרמה שהפכה לקומדיה בעל כורחה
העלילה פשוטה: ג׳וני, בנקאי טוב-לב, מגלה שאהובתו ליסה בוגדת בו עם חברו הטוב מארק. אך סביב שלד הסיפור נערמות תת-עלילות שנפתחות ונעלמות ללא הסבר — מחלת סרטן שמוזכרת פעם אחת ונשכחת, סצנות גג עם "אוי היי מארק" מלאכותי, ומשחק כדורגל בטוקסידו ללא כל סיבה. הכל נמסר ברצינות תהומית, וזה בדיוק מקור העונג.
הפרטים שהפכו לאגדה
מסגרות תמונה על הקיר ובהן צילומי כפיות סתמיות. המבטא הבלתי ניתן לזיהוי של ויסו, וההגשה שנעה בין המלודרמה לאלמותיות. הקהל, שגילה את הסרט בהקרנות חצות, החל להשליך כפיות אל המסך ולדקלם את השורות — עד שהסרט הפך לטקס. מאוחר יותר, ספרו של גרג ססטרו הפך לסרטו של ג׳יימס פרנקו, "The Disaster Artist".
צפו בטריילר
"The Room" אינו סרט טוב. אבל הוא כן, נלהב וחף מציניות — סרט שנעשה מתוך אמונה גמורה בגדולתו. ובעולם של יצירות מחושבות עד הפרט האחרון, יש משהו משחרר בכנות טהורה שאינה יודעת שהיא מצחיקה.