יש כישלונות, ויש כישלונות מפוארים כל כך עד שהם הופכים לניצחון. "תוכנית 9 מהחלל החיצון", שיצא בשנת 1959 מתחת ידיו של אדוארד ד. ווד ג'וניור, הוכתר במשך עשורים כ"סרט הגרוע ביותר שנעשה אי-פעם". וזהו, אם תרשו לי, אחד התארים המחמיאים שסרט יכול לשאת — שכן כדי להיות גרוע עד כדי אלמותיות, דרושים לב ענק, אמונה עיוורת, ושמץ של גאונות תמימה.

האיש שלא ידע כלום — ולא ויתר לעולם

אד ווד היה, אולי, הבמאי חסר-הכישרון האוהב ביותר בתולדות הקולנוע. הוא לא ידע לביים, לא ידע ממש לכתוב, וכסף לא היה לו כלל — אך ניחנה בו אמונה בלתי מעורערת שהוא יוצר יצירות מופת. הוא צילם עם מכסי גלגלים תלויים בחוטים במקום צלחות מעופפות, עם מצבות קרטון שהתנדנדו כששחקן נתקל בהן, ועם סצנות שהתחלפו מיום ללילה ובחזרה באמצע משפט. וככל שדל היה התקציב, כך גדלה שאיפתו.

עלילה כמו נבואת זעם שיכורה

חייזרים, מזועזעים מטיפשות המין האנושי, מחליטים להציל את היקום מפני נשק יום-דין שהאדם עומד להמציא. תוכניתם — התשיעית במספר — היא להקים את מתי כדור הארץ לתחייה, מתוך תקווה שצבא זומבים יאלץ את האנושות סוף-סוף להקשיב. שלושה מתים קמים מקברם אי-שם ליד הוליווד, והמאבק — בין הטייסים והשוטרים לבין הפולשים — מתנהל תחת קריינותו הפומפוזית של "החוזה" קריסוול, השואל את הצופה בכובד ראש תהומי: "האם תוכלו להוכיח שזה לא קרה?"

הרגע שמגלם את כל הסרט

וכאן טמון הרגע הנוגע ללב מכולם. אחד המתים החוזרים לחיים היה אמור להיות מגולם בידי בֶּלָה לוגושי, ה"דרקולה" האגדי, כוכב גדול שירד מגדולתו. אלא שלוגושי הלך לעולמו בטרם הושלם הצילום, ובידי ווד נותרו אך שניות ספורות של פוטג'. במקום לוותר, שיבץ ווד כפיל — הכירופרקט של אשתו, אדם גבוה בהרבה מלוגושי — שהחזיק גלימה שחורה על פניו לאורך כל הופעותיו, כדי להסתיר את חילופי הזהות. זהו, אולי, הרגע שמגלם את כל רוחו של הסרט: אהבה, עוני, ואלתור נואש שהופך בטעות לפואטי.

מבוז לפולחן

בזמנו כמעט איש לא שם לב לסרט. אך העשורים הפכו אותו לאייקון: הוא הוכתר ב"פרס תרנגול ההודו הזהוב" כגרוע מכל, ומעריצים בכל העולם אימצו אותו דווקא בזכות כנותו חסרת התקנה. בשנת 1994 הנציח טים ברטון את ווד בסרטו "אד ווד", והזיכרון של האיש שלא ידע דבר ובכל זאת לא ויתר לעולם — הפך למיתוס.

צפו בסרט המלא (חינם — נחלת הכלל)

שבעים ותשע דקות של טירוף כן, מושלם בכישלונו. הסרט כולו, לצפייה:

"תוכנית 9 מהחלל החיצון" הוא תזכורת עדינה לכך שאהבה לקולנוע אינה זקוקה לכישרון כדי להיות אמיתית. אד ווד לא עשה סרט טוב — אך הוא עשה סרט חי, שנושם את אמונתו התמה בכל פריים רעוע. ובכך, בסופו של דבר, טמון יופי שאף אפקט מושלם לא יוכל לזייף.