משה מבקש שני דברים ומקבל אחד. "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה", הוא מתחנן, והתשובה חותכת את הבקשה לשניים: העין מקבלת רשות, הרגל לא. "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה, וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". ארבע רוחות, נוף שלם, ואיסור אחד. קשה לחשוב על תיאור מדויק יותר של מה שקורה לאדם היושב באולם חשוך.

פרשה שכולה עיניים

ואתחנן חוזרת שוב ושוב אל אבר אחד. משה מצווה לשאת עיניים ולראות את מה שלא יהיה שלו. העם מוזהר "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה". ובלב הפרשה מונחת הקריאה המרכזית ביותר ביהדות, וגם היא נפתחת באיבר חושים, אלא שהוא איננו העין: שמע ישראל. פעמיים העין מקבלת משהו ופעמיים נלקח ממנה משהו, ובסופו של דבר ההכרזה הגדולה נמסרת דווקא לאוזן. בעל הטורים מונה את הגימטרייה של "ואתחנן" ומגיע ל-515, כמניין התפילות שהתפלל משה על הכניסה לארץ. חמש מאות וחמש עשרה בקשות, ותשובה אחת: תראה, לא תיכנס.

הקול שאין לו תמונה

המעמד המכונן של העם הזה מתואר בפרשה שלנו בדיוק הפוך ממה שהיינו מצפים מרגע דתי גדול. "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים, זוּלָתִי קוֹל". לא היה מה לראות. בהר סיני הייתה אש, היה עשן, והיה קול, ולא הייתה צורה. מכאן נגזר האיסור החמור על העשייה, על הפיסול ועל הדימוי. יש כאן חשד עמוק כלפי התמונה, וההנחה שברגע שדבר מקבל צורה נראית הוא מתחיל לשקר. מגזין שעוסק בסרטים חייב לעצור כאן רגע ולהודות שהפרשה הזו מציבה לו שאלה ישירה.

הטלסקופ של אספרנסה

ב"שליחים", אספרנסה מאבדת את אביה ומוצאת את עצמה מחזיקה בחפץ שהוא ירושתו היחידה המשמעותית: טלסקופ. מדי לילה היא נמלטת מן הבית אל היער וסורקת את השמיים. הטלסקופ הוא ההמצאה האנושית שמגלמת בשלמות את מצבו של משה על ראש הפסגה. הוא מקרב את הרחוק בלי לתת בו אחיזה, מגדיל את מה שלעולם לא ייגע, ומחדד את הראייה בדיוק במידה שבה הוא מדגיש את המרחק. אדם מביט דרכו ורואה כוכב שאולו כבה לפני אלפי שנים. גם משה ראה ארץ שלא תהיה שלו, וגם הוא ראה אותה בבירור מוחלט.

שמה של הגיבורה איננו מקרי. אספרנסה פירושו תקווה, והסרט מניח את התקווה בידיה של אישה שאיבדה את מי שלימד אותה לאהוב את היקום. האב הוא זה שהראה לה איך להסתכל, והוא זה שכבר לא נמצא שם כדי להסתכל איתה.

אור בלי מקור

ואז, בלילה רגיל אחד, יורד אל היער אור מהבהב שמקורו אינו ידוע. הבמאי אבל קסטרו נזהר מאוד ואינו מראה לנו מה מייצר אותו. יש הבהוב, יש כיוון, ואין דמות. מי שקורא את הסרט הזה בשבוע של ואתחנן מתקשה שלא לשמוע את הפסוק מהדהד: תמונה אינכם רואים, זולתי קול. הרגע החזק ביותר בסרט הוא בדיוק הרגע שבו הוא מסרב להראות. וכשמצלמה מסרבת להראות, היא עושה את מה שהפרשה דורשת מאיתנו לעשות מול כל תמונה.

אספרנסה איננה מפוחדת. היא חשה ודאות חמה ובלתי מוסברת שהאור קשור לאביה. הסרט אינו מאשר ואינו מכחיש. הוא משאיר את השאלה פתוחה, וזו בחירה אמיצה יותר מכל תשובה שהיה יכול לתת.

נחמו נחמו עמי

השבת הזו נקראת שבת נחמו, על שם ההפטרה הנפתחת ב"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". היא באה מיד אחרי תשעה באב, כלומר מיד אחרי היום שבו מותר להיות שבור. סדר הדברים הזה הוא אמירה בפני עצמה: הנחמה איננה מגיעה במקום האבל אלא אחריו, ורק אחריו. "שליחים" בנוי על אותו עיקרון. הוא אינו מנסה לרפא את אספרנסה, אינו מספק לה סגירה מסודרת, ואינו מבטיח שהאור אכן היה מסר. הוא רק מלווה אותה מן החדר החשוך אל היער, מן ההתכנסות אל ההסתכלות. מי שמכיר את הכאב מזהה שזו הנחמה היחידה שאיננה משקרת. הרבי מקוצק אמר שאין דבר שלם יותר מלב שבור, והכוונה איננה לרומם את השבר אלא לומר שהוא הצורה שבה לב נשאר פתוח.

מה התמונה לוקחת, ומה היא מחזירה

עמנואל לוינס טען במסה מוקדמת שהאמנות מציבה דימוי במקומו של הדבר עצמו, ומשעה בכך את המציאות בתוך מעין הווה נצחי שאין ממנו יציאה. סוזן סונטאג כתבה בהמשך שצילום הוא מעשה של השתלטות על המצולם. שניהם, בדרכם, ממשיכים את החשד של ואתחנן. ובכל זאת יש הבדל מכריע בין מי שמצלם כדי להחזיק ובין מי שמצלם כדי להראות שאי אפשר להחזיק. משה על הפסגה אינו הופך את הארץ לשלו בכך שהוא רואה אותה. אספרנסה אינה מחזירה את אביה בכך שהיא מכוונת אליו טלסקופ. הראייה כאן איננה בעלות אלא הודאה במרחק.

אברהם יהושע השל הראה שהיהדות בנתה את קדושתה בזמן ולא במרחב, ושהשבת היא ארמון של זמן. יש בכך תשובה שקטה למשה: נמנעה ממנו הארץ, כלומר המרחב, ואילו מה שנשאר בידיו הוא הקול, המילים, והיום השביעי. אלה דברים שאין להם צורה ואין להם גבול, ולכן גם אי אפשר לעצור אותם בירדן.

לראות ולא לעבור

שעתיים באולם הן תרגיל בדיוק במה שנגזר על משה. אנחנו רואים חיים שלמים ואיננו נכנסים אליהם. אנחנו יודעים על אספרנסה יותר משיודעים עליה שכניה, ולא נוכל לגעת בכתפה. אפלטון תיאר אנשים היושבים בחושך וצופים בצללים על הקיר, וראה בכך מצב של חסרון. הפרשה שלנו מציעה קריאה אחרת: אולי הראייה שאיננה מגיעה לידי אחיזה היא לא כישלון של הראייה, אלא הצורה הבוגרת ביותר שלה. משה מת מול הארץ, ובמסורת נאמר שהוא מת בנשיקה. יש דרך להיפרד ממה שלא היה שלך בלי לקלל אותו. סרטו של אבל קסטרו, ספרד 2025, עוסק בדיוק במלאכה הזו.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שבת נחמו, טלסקופ, ואור שמסרב להראות את פניו. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.