ברית נכרתת בערבות מואב, וברשימת הנוכחים מופיע מי שאיננו. "וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", אומר משה, ורש"י מפרש: אף הדורות העתידים לבוא. הפרשה פותחת בכך שהנעדר מחויב, וממשיכה בכך שהנוכח מכולם עומד להיעדר. "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא". ומה שמשה משאיר אחריו איננו גוף ואיננו קבר, אלא הוראה אחת מוזרה: כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. סרט ארגנטינאי בן עשר דקות, שכולו קופסת מוזיקה ונשימה אחת אחרונה, שואל בדיוק את השאלה הזאת: כשהנושם איננו, לאן הולך מה שהוא נשא.
הברית עם מי שאיננו פה
זו אחת הפסקאות המוזרות בתורה. אדם יכול להיות כבול בשבועה שלא נשבע, בהבטחה שמעולם לא שמע. מדרש תנחומא מרחיק לכת ואומר שכל הנשמות העתידות להיברא עמדו שם, בערבות מואב, ולכן אין כאן כפייה אלא נוכחות שנשכחה. הפילוסוף עמנואל לוינס יאמר, אלפי שנים אחר כך, שהאחריות קודמת לבחירה: אני מחויב לאחר עוד לפני שהסכמתי, ופניו תובעות ממני לפני שפתחתי את הפה. הפרשה אומרת זאת בלשון של ברית. הזוהר מוסיף שכבה: "הַיּוֹם" של "אתם נצבים היום" הוא ראש השנה, יום הדין. והשבת הזאת היא האחרונה של השנה. אנחנו ניצבים, כולנו, גם מי שאיננו כאן.
לא אוכל עוד לצאת ולבוא
וילך פותחת בהליכה. משה, האיש שדיבר פנים אל פנים, הולך אל העם כדי לומר להם שהוא לא ימשיך איתם. הוא לא ימות בפרשה הזאת, אבל הוא כבר מתחיל להיעדר. ובאותה פרשה מופיעה הנבואה הקשה מכולן: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי". הבעל שם טוב קרא את הכפילות כך: יש הסתרה, ויש הסתרה של ההסתרה, מצב שבו אדם כבר לא יודע שמשהו נסתר ממנו. זו הגלות האמיתית: לא החושך, אלא השכחה שהיה פעם אור. היעלמותו של משה היא ההסתר הראשון. המנהיג שהיה הפנים של הנוכחות הופך לנעדר, ומה שנשאר צריך להחזיק את מה שהוא החזיק.
כתבו לכם את השירה הזאת
והנה הפתרון, והוא לא מה שמצפים. משה לא מבקש אנדרטה, לא מבקש שיזכרו אותו, לא מבקש אפילו שיאמרו את דבריו. הוא מבקש שיר. "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד". עדות. שיר הוא לא תמונה של אדם. תמונה מראה מה שהיה. שיר הוא מנגנון: משהו שנכתב פעם אחת וממשיך לייצר נוכחות בכל פעם שפה פותח אותו. "שימה בפיהם", כלומר לא בזיכרון אלא בפה, במקום שבו הנשימה עוברת. המכילתא מונה עשר שירות בתולדות ישראל, והעשירית עדיין לא שרה. וכאן, בנצבים, נאמר גם "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ". השיר קרוב. הוא בפה.
קופסה שמנגנת אחרי שהיד נעלמה
"קופסת המוזיקה: הנשימה האחרונה", סרטו הקצר של פביאן קסטרו מארגנטינה, נפתח בשאלה ולא בסיפור: כשלא נשאר יותר חיים בעולם שלנו, מה נותר. לאן הולכים הרגשות, האהבות, החוויות. עשר דקות, וקופסת מוזיקה אחת. וקופסת מוזיקה היא הדימוי המדויק ביותר לציווי של משה. מישהו מותח את המנגנון, ואז מסיר את ידו. היד נעלמת. המנגינה ממשיכה. הקופסה לא זוכרת את היד, היא לא מציגה תמונה שלה, היא פשוט מנגנת את מה שהיד השאירה בה. ואלטר בנימין כתב על ההילה שאובדת במכניזם. הסרט הזה, והפרשה הזאת, אומרים את ההפך: יש מכניזם שההילה גרה בו. שיר שנכתב, ונלמד, ונשם בפה, הוא בדיוק קופסת מוזיקה כזאת.
נשימה ונשמה
בעברית שתי המילים האלה הן מילה אחת שנשמה בשתי צורות. "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", והאדם נעשה נפש חיה. הנשמה היא נשימה שהושאלה. לכן "הנשימה האחרונה" של הסרט איננה רק רגע רפואי, היא שאלת הנשמה עצמה: מה נותר כשמה שהושאל מוחזר. הרב קוק, באורות הקודש, כותב שהנשמה שרה תמיד, ושהעולם כולו נברא בשירה, ושכל מה שאנחנו קוראים לו שתיקה הוא רק שיר שאיננו שומעים. ובעוד שבוע נעמוד מול שופר. שופר הוא נשימה שהופכת לקול בלי לעבור דרך מילה. אדם נושף לתוך קרן, וממנה יוצא צליל שאינו שלו. זו קופסת מוזיקה של נשימה. זה השיר שמשה ביקש לכתוב.
המנגינה שנשמעת מתוך ההסתרה
נחזור לפסוק הקשה. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי". החסידות שמה לב למילה הראשונה: אָנֹכִי. גם בתוך ההסתרה הכפולה, מי שמסתיר הוא "אנכי", אותו אנכי של "אנכי ה' אלהיך". ההסתרה איננה היעדר, היא נוכחות שבחרה לא להיראות. וברגע שאדם יודע שיש הסתרה, ההסתרה כבר איננה שלמה. זו בדיוק המנגינה שבוקעת מהקופסה אחרי שהיד נעלמה: הוכחה שמישהו היה שם ומתח. השבת האחרונה של השנה נקראת בפרשה שבה הנעדרים מחויבים והנוכח נעדר, ובין שניהם עובר שיר. תשובה, בשבוע הזה, איננה חזרה אל מה שהיה. היא לפתוח את הקופסה ולגלות שהיא עדיין מנגנת. מה שנשאר אחרי הנשימה איננו הנשימה. זה מה שהנשימה הספיקה למתוח.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשר דקות, קופסת מוזיקה אחת, ושאלה שנשארת פתוחה גם אחרי שהמנגינה נגמרת. סרטו הקצר של פביאן קסטרו, ארגנטינה 2024. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.
