הרולד פינטר בנה קריירה שלמה על ההנחה שהדיאלוג הוא מה שאנשים אומרים כדי לא לומר את הדבר האחר, ושהשתיקות שביניהם נושאות את מלוא המשקל. "מה לעזאזל" של אדר ודיסלבסקי פועל לפי אותה חוקה בדיוק, ומעמיד שני חברים שמדברים הרבה מאוד ומצליחים להימנע מן המשפט האחד שחשוב.

חברות על סף

המצב שהסרט מתאר מוכר ומעט מביך, שני אנשים שכבר אינם רק חברים ועדיין אינם משהו אחר. כל מפגש ביניהם נושא ציפייה, וכל פרידה משאירה משקע. הבמאי מצליח ללכוד את המרקם הזה בלי לפשט אותו לסיפור אהבה ובלי להפוך אותו לקומדיה של אי הבנות, והתוצאה קרובה הרבה יותר לאופן שבו יחסים כאלה מתנהלים באמת. המצלמה נשארת קרובה לפנים ומאפשרת לראות את הרגע שבו מישהו מחליט לוותר על משפט ולומר במקומו משהו בטוח יותר.

טראומה כמחסום דיבור

הסרט אינו הופך את העבר לתעלומה שיש לפענח, וגם אינו מספק סצנת גילוי גדולה. הטראומות פשוט נמצאות שם, כמו רהיט שאי אפשר להזיז, ומכתיבות מה מותר לומר ומה נשאר בגרון. הבחירה הזו מכבדת את הצופה ואת הדמויות, שכן היא מסרבת להציג ריפוי מהיר במסגרת עשרים ושתיים דקות של סרט קצר.

הרפתקה כמוצא

כשאי אפשר לדבר, אפשר לעשות. המפנה אל ההרפתקה הבלתי צפויה מתפקד בדיוק כך, כפעולה שמחליפה שיחה. הסרט משתמש בכך היטב, שכן תנועה משותפת מייצרת קרבה שאין לה צורך במילים, ובה בעת דוחה שוב את השיחה הנחוצה. שני החברים מרוויחים זמן, והצופה נשאר עם הידיעה שהחשבון עוד ייפרע. יש הומור לא מבוטל בדרך שבה שני החברים משכנעים את עצמם שההרפתקה היא הרעיון שלהם ולא בריחה מן השיחה.

קולנוע ישראלי בגובה העיניים

הסרט אינו עוסק בצבא, בכיבוש או במשפחה מסוכסכת, וזו כשלעצמה בחירה בעלת משמעות בהקשר המקומי. הוא מתעניין בשני אנשים צעירים ובמה שקורה ביניהם בחדר, ומאפשר לקולנוע הישראלי להישמע פשוט אנושי. הישראליות כאן היא ברקע, בשפה ובנוף, ולא במטען אידאולוגי שמוטל על הדמויות מבחוץ. העברית שנשמעת בסרט היא עברית מדוברת בלי הגהה, וזו בחירה שמחזיקה את הדמויות קרובות לצופה.

עשרים ושתיים דקות של תזמון

האורך הזה מסוכן לסרט קצר, שכן הוא מזמין שיטוט. הבמאי שומר על מבנה ברור ומחלק את הזמן בין שיחה לפעולה בלי לאבד את החוט. סרטו הקצר של אדר ודיסלבסקי, ישראל 2024.

מה לעזאזל, בעצם

הכותרת נשמעת כקריאת תסכול, והיא אכן מתארת את מצבן של שתי הדמויות. אבל היא גם משפט שאדם אומר לעצמו רגע לפני שהוא קופץ למים, ובדו משמעות הזו טמון כל הסרט. השאלה אם מישהו כאן יאזור אומץ נשארת פתוחה מספיק זמן כדי להפוך את הצפייה למתוחה, וזו הצלחה לא מבוטלת בסיפור שאין בו שום סכנה חיצונית. מי שהיה פעם בצד אחד של המשוואה יזהה את עצמו מיד, ומי שהיה בצד השני יזהה את מה שלא הצליח לראות אז.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

עשרים ושתיים דקות על מה שנתקע בגרון. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.