רוברט וייז ידע ב"הרדוף" שהפחד הגדול ביותר הוא זה שלא רואים. "דומו" של מאנולו הרננדס וויסנטה גארסיה עובד באותו מטבע: מוזיאון ריק, אישה אחת שמנקה אותו בלילה, ותחושה גוברת שהחלל הזה לא באמת ריק.
המקום זוכר את מה שקרה בו
המוזיאון שבו עובדת סירה שוכן במקום שבו נשרפה זמרת סופרן גרמנייה בשם מורגן ברנדט. הבניין נבנה מחדש, אבל הקולנוע האימתני תמיד ידע שארכיטקטורה סופגת. השאלה שהסרט מניח היא מה קורה כשמוסד תרבות מציג אמנות שנוצרה מתוך אסון.
עבודת ניקיון כז'אנר
הבחירה בגיבורה שהיא עובדת ניקיון איננה מקרית. היא נמצאת בבניין בשעות שבהן אין בו איש, היא בלתי נראית לחלוטין למבקרי היום, והיא היחידה שמכירה כל פינה בו. האימה כאן צומחת מתוך מעמד ומתוך שגרה, לא מתוך הרפתקה.
שישים דקות של מתח מבוקר
האורך הבינוני משרת את הסרט. הוא ארוך מספיק כדי לבנות אווירה, קצר מספיק כדי לא לפזר אותה. הקצב האיטי מכריח את הצופה להקשיב לרעשי הבניין, וזו בדיוק ההקשבה שהופכת כל חריקה לאיום.
אימה ספרדית עכשווית
ספרד מייצרת בעשורים האחרונים אימה שמעדיפה פסיכולוגיה על גראפיקה, מסורת שנמתחת מאלחנדרו אמנבר ועד חואן אנטוניו באיונה. "דומו" משתייך למשפחה הזו. סרטם של מאנולו הרננדס וויסנטה גארסיה, ספרד 2025.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
אימה שסומכת על שקט. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.