כשמורנאו העלה את "נוספרטו" למסך בשנת 1922 הוא עשה זאת בלי לשלם על הזכויות, ובית המשפט הורה להשמיד את כל העותקים. הז'אנר שנולד מתביעה משפטית שרד משום שמישהו החביא סליל. "האבולוציה של קולנוע האימה הבינלאומי" של ג'ון ג'אטנג'ור יוצא לבדוק מה קרה לאותה עקשנות מאה שנה מאוחר יותר.

שאלה שמנחה סרט שלם

הבמאי מוותר על סקירה כרונולוגית בלבד ומציב שאלה מפורשת, מדוע הפסיקו אנשים לצפות בסיפורים כאלה. השאלה עצמה שנויה במחלוקת, שכן אפשר לטעון שהאימה מעולם לא הייתה פופולרית יותר. דווקא משום כך המסע מעניין, הוא מחייב את היוצר להגדיר על איזו אימה הוא מדבר ומה בדיוק אבד בדרך בין הפחד לבין הקפיצה שעל הכיסא. יש הבדל גדול בין הפחד שמייצר סרט שנועד להבהיל לרגע ובין האימה שנשארת בבית אחרי הצפייה, והסרט מתעניין בעיקר בשנייה.

מבט בינלאומי ולא הוליוודי

הכותרת מבטיחה היקף עולמי, וזו ההבטחה המשמעותית ביותר בסרט. תולדות האימה נכתבות לרוב מנקודת מבט אמריקאית עם עצירות באיטליה וביפן, ואילו מבט שיוצא מקולומביה מציע מרכז כובד אחר. אמריקה הלטינית מחזיקה מסורת עשירה של אימה שנשענת על אמונות עממיות, על אלימות פוליטית ועל דת, והיא ראויה למקום בסיפור המרכזי ולא להערת שוליים.

מאה ושתים עשרה דקות של עומק

האורך המלא מאפשר לסרט לעשות מה שסרטון רשת אינו יכול, לשהות. יש מקום לפרק על התקופה השקטה, למחשבה על תפקיד הצנזורה, ולבחינה של הרגע שבו אפקטים מעשיים פינו מקום לדימוי דיגיטלי. צופה שמכיר את הז'אנר יזהה תחנות מוכרות, וצופה חדש יקבל מפה סבירה שאפשר להתחיל ממנה ולהמשיך לבד. התיעוד נשען על קטעי ארכיון ועל שיחות, ומאפשר לצופה לזהות כיצד אותו רעיון בסיסי מקבל צורה אחרת בכל תרבות שנגעה בו.

אימה כמראה חברתית

התזה המשתמעת מן הסרט היא שאימה תמיד מדברת על משהו אחר. מפלצות התקופה משקפות את חרדות התקופה, בין אם מדובר במגפה, בטכנולוגיה, בגירה או קריסה כלכלית. כשהחרדה משתנה והז'אנר אינו משתנה איתה, הקהל מתרחק לא משום שהפסיק לפחד אלא משום שהוא מפחד ממשהו אחר לגמרי.

החייאה כמשימה

בניגוד לסרטי מסה רבים, כאן יש כוונה מוצהרת. הבמאי אינו רק מנתח, הוא מחפש דרך להחזיר עניין, וזו עמדה שמעניקה ליצירה מטען אישי. סרטו של ג'ון ג'אטנג'ור, קולומביה 2026.

למי הסרט מדבר

זהו סרט לאוהבי קולנוע ולא רק לחובבי בעתה. מי שמחפש רצף של רגעים מפחידים ימצא כאן פחות משציפה, ואילו מי שמעוניין להבין כיצד נבנה ז'אנר, כיצד הוא מתפרק וכיצד הוא מומצא מחדש בכל דור, יקבל שעתיים מלאות בחומר. זהו סוג הדוקומנטרי ששולח את הצופה לרשימת צפייה ארוכה, וזו אולי המחמאה המעשית ביותר שאפשר לתת לו. האורך המלא דורש התמסרות, ומי שמעניק לו אותה יגלה שהוא מקבל בתמורה מפה ולא רק רשימת שמות.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שעתיים שמסבירות למה הפחד אף פעם לא באמת נעלם. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.