ג'ון ברגר כתב ב"דרכים של ראייה" שהגברים מסתכלים על נשים, ונשים מסתכלות על עצמן בהיותן נצפות. "טעמי אותי" של אמנית הווידאו האוזבקית דיאנה רידאף לוקח את התובנה הזו אל שדה הקרב של הפרסום העכשווי, ומפרק אותו מבפנים.
כשהגוף הופך למוצר
במרכז היצירה עומדת שאלה חדה: כיצד שיווק מיני הופך את גוף האישה לאובייקט של צריכה, ואת המזון לשפה אוניברסלית של תשוקה. רידאף אינה מטיפה, אלא מראה. היא לוקחת את הוויזואליה המוכרת לנו מאלף פרסומות, ומאלצת אותנו להסתכל עליה שנייה ארוכה מדי, עד שהמובן מאליו הופך למוזר.
פוד-פורן עד אבסורד
היצירה שואלת את האסתטיקה של ה"פוד-פורן" ושל פרסומות המזון המהיר, ודוחפת אותה עד אבסורד. דרך החיקוי המוקפד של פני השטח המפתים של הפרסום, רידאף חושפת את המנגנון שמתחת: התעשייה אינה מוכרת לנו מזון, אלא הנאה. זו אמנות בנוסח culture jamming, שמשתמשת בכלים של המערכת כדי לפרק אותה.
אי-נוחות במקום תשוקה
ההישג הגדול של "טעמי אותי" הוא ההיפוך הרגשי שהוא מחולל. במקום לעורר תשוקה, כפי שהפרסומת מתיימרת, הוא מעורר אי-נוחות. הצופה נתפס בין הפיתוי לדחייה, ובדיוק במרווח הזה נולדת המחשבה הביקורתית. זו אמנות פמיניסטית חכמה, שאינה צועקת אלא מנתחת.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
וידאו-ארט פמיניסטי על גוף, פרסום ותשוקה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.