דמותה של אופליה, הצעירה הטובעת מ"המלט", רודפת את התרבות המערבית כבר מאות שנים, מציורו המפורסם של מילה ועד אינספור שירים ותמונות. "אופליה" של הבמאית הספרדייה אלחנדרה ביירון מצטרפת לשורה הזו עם פרשנות חזותית וקולית קצרה לרגעיה האחרונים.
שייקספיר דרך מים וצליל
ביירון אינה מספרת את סיפורה של אופליה מחדש, אלא מזקקת אותו לרגע אחד: הרגע שלפני הטביעה, ואולי בתוכה. היצירה בנויה משכבות של תמונה וסאונד, ומבקשת לתפוס לא את העלילה אלא את התחושה, את הפרידה, את הוויתור, את היופי המבעית של מי ששוקעת.
בעקבות מילה והפרה-רפאליטים
אי אפשר לדבר על אופליה בלי לחשוב על ציורו האייקוני של ג'ון אוורט מילה, שבו היא צפה במים מוקפת פרחים. ביירון מודעת היטב למורשת הוויזואלית הזו, וממשיכה אותה אל המדיום הנע. כמו הפרה-רפאליטים לפניה, היא מוצאת ביופי ובמוות שני צדדים של אותו מטבע.
כשהמסך הופך לשיר
"אופליה" אורכת שתי דקות בלבד, אבל היא פועלת כמו שיר, לא כמו סיפור. אין כאן התחלה, אמצע וסוף, אלא מצב רוח שמתעבה. זו אמנות וידאו פואטית שמבקשת מהצופה לא להבין אלא להרגיש, ולתת לדימוי לשקוע פנימה כמו אבן בנהר.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
פרשנות ניסיונית פואטית לאופליה של שייקספיר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.