יש סרטים שמספרים סיפור, ויש סרטים שמשנים ז'אנר. "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו, משנת 1968, שייך לקטגוריה השנייה והנדירה. בתקציב זעום ובשחור-לבן, הוא לא רק המציא את הזומבי המודרני, אלא גם הפך את האימה לראי של החברה.
שבעה זרים, בית אחד, לילה של אימה
המבנה פשוט וגאוני. שבעה זרים מסתגרים בבית מבודד בפנסילבניה כשהמתים קמים פתאום לתחייה ומתחילים לצוד את החיים. רומרו לוקח מצב בסיסי, מצור, וטוען אותו בפחד קלסטרופובי. אבל האימה האמיתית של הסרט אינה רק מבחוץ, מהמתים, אלא גם מבפנים, מהאופן שבו בני האדם מתפרקים תחת לחץ.
הזומבי שאוכל בשר
אם "זומבי הלבן" המציא את הזומבי כעבד וודו, "ליל המתים החיים" המציא אותו מחדש כפי שאנחנו מכירים אותו: מת-חי איטי, חסר נשמה, שרעב לבשר אדם. כל סרט זומבים שנעשה מאז, וכל סדרת אפוקליפסה, חב חוב ישיר ללילה הזה. רומרו לא רק יצר מפלצת, הוא יצר שפה.
אימה שהיא גם אמירה חברתית
מתחת לדם והאימה פועמת אמירה. בשיא תקופת המאבק לזכויות האזרח, רומרו בוחר בשחקן שחור, דואיין ג'ונס, לתפקיד הגיבור, בחירה רדיקלית ל-1968. הסיום ההרסני של הסרט, שלא נחשוף כאן, הפך אותו לאחת היצירות הפוליטיות החזקות של הקולנוע האמריקאי. זו אימה שמשאירה צלקת, לא רק בלב אלא במחשבה.
מהפכה שנעשתה מאפס
"ליל המתים החיים" נעשה בתקציב זעום, בשחור-לבן, בידי חבורת חובבים נלהבים מפיטסבורג. דווקא המגבלות האלה הן חלק מכוחו: הגרגיריות, הריאליזם המחוספס, תחושת הסרט התיעודי. זו רוח ה-DIY שגרינדהאוס חוגגת, ההוכחה שמהפכה קולנועית יכולה להתחיל בכל מקום.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
קלאסיקת הזומבים של רומרו, בנחלת הכלל. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.