מאיה דרן הוכיחה ב-1943 ב"רשתות אחר הצהריים" שסיוט קולנועי אינו זקוק לאורך אלא למחזוריות, ושארבע עשרה דקות מספיקות כדי לכלוא צופה בתוך לולאה. "מטוטלת ניוטון" של סוטיריס קאפוס מנסה לעשות זאת בחמש דקות בלבד, וההימור הזה הוא כל הסרט.

הכותרת כהוראת הפעלה

מטוטלת ניוטון היא מכשיר שבו כדור אחד פוגע בשורה ומעביר את התנועה עד לקצה, שם היא חוזרת. אין בה התחלה ואין בה סוף, רק העברה. השם מכין את הצופה למבנה מעגלי ולתחושה שכל פעולה בסרט היא תוצאה של פעולה קודמת שלא ראינו. זהו מפתח פרשני שהסרט מספק מראש, ומי שמקשיב לו מרוויח. יש כאן גם רמז לחוסר אונים: בכל מטוטלת כזו, הכדורים באמצע אינם זזים כלל והם רק מעבירים הלאה את המכה שקיבלו.

שעון החול והזמן שנגמר

הדימוי המרכזי הוא הבנאלי ביותר בארסנל של המתח, ודווקא משום כך הוא עובד. שעון חול אינו מודד דקות אלא ריקנות מתמלאת, וכל צופה יודע לקרוא אותו בלי הסבר. קאפוס משתמש בו כמטרונום שמכתיב את קצב העריכה, ובכך פוטר את עצמו מן הצורך להסביר מה בדיוק מאיים ומדוע. הפטור הזה אינו מובן מאליו, ובז'אנר המתח הוא אחד המכשירים היעילים ביותר: מספיק שהצופה יודע שנותר פחות זמן מקודם.

אשליה או מציאות, והשאלה שאינה נפתרת

הסרט מציב את השאלה במפורש ואינו עונה עליה. זו החלטה שיכולה להיקרא כפחדנות, אך בקצר בן חמש דקות היא הגיונית: אין די זמן לבנות שני עולמות ולהכריע ביניהם, ויש די זמן לערער את הביטחון של הצופה באחד מהם. התוצאה קרובה יותר לתרגיל בתחושה מאשר לסיפור.

מה אפשר לבנות בחמש דקות

הקצר הקצר במיוחד חי או מת על יחידה אחת של רעיון. אין מקום לפיתוח דמות ואין מקום לתפנית שנייה, ולכן כל שוט חייב לשרת את אותה מטרה. כאן היחידה היא ההתקרבות: משהו מתקרב, הצופה יודע זאת, והדמות אולי לא. הבחירה הפשוטה הזו מחזיקה את המשך הצפייה בלי שהסרט יידרש לעוד מהלכים.

קאפוס בין תיעוד לסיוט

מעניין לראות את היוצר הזה נע בין דוקומנטרי על אמני רחוב ובין תרגילי חרדה קצרים. המשותף הוא עניין במה שקורה לאדם כשהמרחב סביבו לוחץ עליו, בין אם הלחץ הוא קהל אקראי ובין אם הוא זמן אוזל. במעבר בין תיעוד לבדיון הוא שומר על אותו מבט מרוחק במקצת, כזה שאינו ממהר להזדהות עם הדמות ואינו שופט אותה. סרטו הקצר של סוטיריס קאפוס, יוון 2017.

ריקנות שממלאת את עצמה

מן הבחינה החזותית זהו הסרט המצומצם ביותר שלו, וזו כנראה הסיבה שהוא נצרב. אין תפאורה שמסיחה את הדעת, ומה שנשאר הוא הפער בין הדימוי לצליל. חמש דקות אינן מספיקות לאהוב סרט, אבל הן בהחלט מספיקות כדי לזכור אותו.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

קצר מספיק כדי לצפות פעמיים ברצף. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.