שלוש האחיות של צ'כוב חוזרות ואומרות שהן נוסעות למוסקבה, וכל הצופים בעולם יודעים מן המערכה הראשונה שהן לא ייסעו. "מרתה לומדת צרפתית" של מיכאיל לזרב שייך לאותה שושלת רוסית בדיוק, ומחליף את מוסקבה בפריז ואת האחיות בנערה אחת שמשננת פעלים.

שפה כמכונת בריחה

לימוד שפה זרה הוא אחד המעשים האופטימיים ביותר שאדם יכול לעשות, משום שהוא מניח עתיד שבו יזדקק לה. מרתה משננת אוצר מילים לא כדי לעבור מבחן אלא כדי להתאמן על חיים אחרים. הסרט מבין את זה היטב ומצלם את השיעורים כטקס ולא כמטלה, כמעט כתפילה שנאמרת בשפה שאיש בסביבה אינו מדבר. כל שיעור הוא גם הצהרה על סירוב להשלים עם הנתון, וזו עמדה שקטה שדורשת יותר כוח מכל מרד גלוי.

פריז כרעיון ולא כמקום

העיר בסרט היא הצדקה ולא יעד תיירותי. כל עוד יש מקום שאליו רוצים להגיע, אפשר לסבול את המקום שבו נמצאים. הבמאי אינו מראה לנו את פריז וגם אינו צריך, שכן היא מתקיימת בשלמותה בדמיונה של הגיבורה ובספרי הלימוד שלה. ההימנעות הזו מצילה את הסרט מלהפוך לגלויית נוף ומשאירה אותו במקום הנכון, בחדר.

שלושים ותשע דקות של הצטברות

האורך הבינוני הזה נדיר ומועיל. הוא ארוך מדי לתרגיל קצר וקצר מדי לדרמה מלאה, ולכן הוא מאפשר לבמאי לבנות מצב ולהעמיק בו בלי לחייב את עצמו לפתרון עלילתי מסודר. התוצאה היא סרט שנע כמו יום ארוך במיוחד, שבו לא קורה הרבה וכל דבר קטן נחרת. העיצוב החזותי נשען על פנים סגורים ועל אור חורפי, ומייצר תחושה של עולם שמצטמצם בהדרגה סביב הדמות.

חלומות שאינם מיועדים להתגשם

התקציר אינו מסתיר את סופו של הדבר, וזו החלטה נכונה. השאלה אם היא תגיע מוכרעת מראש, והמתח נוצר סביב מה שעושה עם עצמו אדם שהמשימה שבנה סביבה את חייו מתגלה כבלתי אפשרית. זו שאלה בוגרת מאוד לסרט שגיבורתו צעירה, וההצבה הזו של יאוש בגיל שבו הכל אמור להיות פתוח היא מה שמכאיב בו. האכזריות של הסרט נובעת מן הפער בין ההשקעה לבין הסיכוי ולא מאירוע חיצוני, וזה סוג האכזריות שקשה יותר לשכוח.

מסורת רוסית של כמיהה

הקולנוע והספרות הרוסיים פיתחו אוצר מילים שלם לתיאור השתוקקות שאין לה מוצא, והסרט הזה יורש אותו בלי להתנצל. הוא אינו מחפש נחמה ואינו מציע מוסר השכל. סרטו של מיכאיל לזרב, רוסיה 2025.

מה נשאר מן הלימוד

השאלה שהסרט מותיר היא אם המאמץ היה לשווא. אפשר לקרוא אותו כטרגדיה על זמן שהושקע בכיוון הלא נכון, ואפשר לקרוא אותו אחרת לגמרי, כסיפור על מי שהצליחה להחזיק חדר משלה בתוך מציאות צרה. שתי הקריאות פתוחות, והבמאי אינו מכריע ביניהן, וזה בדיוק מה שהופך את הסרט לשווה מחשבה גם ימים אחרי הצפייה. הצופה נותר עם הרושם שהשפה עצמה הפכה למקום, ושייתכן כי זה כל מה שהיה אפשר להשיג מלכתחילה.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שלושים ותשע דקות על מרחק שאי אפשר לגשר עליו. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.