יש מקומות שהאור שלהם הוא שפה. "הימים הצבעוניים" של הבמאית בלנאי צ'ליק הוא מסה ויזואלית קצרה שצוללת אל אנדלוסיה, אל החום, הצבע והקצב שלה, והופכת רסיסי יומיום לשירה.
בין סייסטה לפלמנקו
הסרט שט דרך אנדלוסיה, ונע בין שעות הסייסטה השקטות לרגעים תוססים שבהם הרחובות מהדהדים בקול. אבטיח שמעורר זיכרונות ילדות, פנים מחייכות, קירות זהובים בשמש, והדופק של הפלמנקו, כל אלה נארגים יחד למרקם אחד. צ'ליק אינה מספרת סיפור, היא לוכדת מצב רוח, את הקצב הים-תיכוני של חיים שיודעים גם לנוח וגם לרקוד.
צבע כזיכרון
"הימים הצבעוניים" הוא מארג של צבע וזיכרון. הצבעים כאן אינם רק יפים, הם נושאי משמעות, מפתחות לעבר ולתחושת שייכות. הסרט מאמין שביומיום, באבטיח חתוך או בקיר מואר, מסתתרת פואטיקה שלמה, ושכל מה שצריך כדי לראות אותה הוא להאט ולהסתכל.
קולנוע שמריח ושומע
מסופר בספרדית ומלווה במוזיקה של אנריקיטו, הסרט פונה לא רק לעין אלא לחושים כולם. הוא הופך רסיסי יומיום לקומפוזיציה שקטה שבה הרגיל נעשה פואטי. זוהי מסה ויזואלית במיטבה, מהסוג שמזכיר שקולנוע יכול להיות לא רק עלילה אלא גם שיר, גלויה רוטטת ממקום אחד אל הלב.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
מסה ויזואלית פואטית על אנדלוסיה, צבע וזיכרון. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.