הבוטו, אמנות המחול היפנית שנולדה מתוך אפר מלחמת העולם השנייה, מעולם לא עסק ביופי. הוא עסק בגוף בקצה גבול היכולת, בסבל, בעיוות, באמת הגולמית של הבשר. "אלילי פלסטיק קטנים" של היוצר האיטלקי אדו טליאביני ממשיך את המסורת הקיצונית הזו, ומתרגם מצב נפשי טהור לתנועה.
גוף בקצה
במרכז הסרט גוף אחד, רוקד בוטו. אין כאן עלילה, אין מילים, יש רק התנועה ומה שהיא נושאת: הסבל, התמורה שהגוף עובר, הכאב הכבוש שבתוכו. טליאביני מצלם את הגוף הזה לא כאובייקט יפה אלא כשדה קרב, מקום שבו הנפש הופכת לבשר ולהיפך.
לתרגם נפש לתנועה
"אלילי פלסטיק קטנים" הוא עבודת מחול ניסיונית במלוא מובן המילה. הוא מבקש לעשות את הבלתי אפשרי: לתרגם מצב נפשי טהור ומופשט לשפה של תנועה. כשהמילים מתגלות כמיותרות, נשאר הגוף, וזה מתגלה כמספר הסיפור החזק ביותר. הצופה אינו צופה במחול, הוא חש אותו.
מסורת הבוטו, פרשנות איטלקית
הבוטו, שיצרו טאטסומי היג'יקאטה וקאזואו אונו ביפן של שנות החמישים, כונה "מחול האפלה". הוא חיפש את היופי דווקא במכוער, בגוסס, במעוות. טליאביני לוקח את הרוח היפנית הזו ומתרגם אותה לרגישות איטלקית משלו, ובכך מוכיח שאמנות אמיתית חוצה גבולות וזמן. זהו קולנוע מחול שמכבד את שורשיו אבל מדבר בקול עצמאי.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עבודת מחול בוטו ניסיונית על כאב והתמרה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.